תוספת והמשך לשיעור שמונה. השיר המאוחר הזה של אורי צבי גרינברג, באופן מאוד מוחשי שונה מאוד מהשיר מ"רחובות הנהר", מהשיר מ"אנקריאון על קוטב העיצבון" ובוודאי מהשירים שמתוך "אימה גדולה וירח". יש איזו הרגשה, ואם קוראים את הגופים האלה בשלמותם, שההבדל בין העידנים השונים ביצירתו יוצר בעצם נוכחות של כמה משוררים. כלומר הוורסטיליות היא כל כך קיצונית ואופני הכתיבה כל כך משוכללים בכל אופן, שנדמה שיש כמה אורי צבי גרינברגים, ושאורי צבי גרינברג המאוחר איננו דומה לאורי צבי גרינברג של שנות ה-30 וגם הם אינם דומים לאורי צבי גרינברג של ראשית שנות ה-20 וזה אחד העניינים עם גדולתו החד פעמית של המשורר הזה. הוא איננו 3 או 4 אנשים, אבל אותו אדם מחזיק איזשהו היקף עצום של קליטה פואטית של המציאות. והדבר המאפיין את שירתו המאוחרת הוא דבר מאוד מפתיע משום שהוא איננו דומה בדיוק לשירה הסימבוליסטית הישראלית בנוסח אלתרמן ושלונסקי, אבל הוא גם לא דומה לשירה המוקדמת שלו. יש לפעמים הרגשה שהוא חוזר ומחייה ומוביל הלאה משהו שמזכיר לנו את הפואטיקה של ביאליק בשיריו הגדולים מהעשור הראשון של המאה ה-20. השיר כחוויה שבו השיר עצמו רוצה ליצור בתהליך היקראו, תהליך חווייתי מקביל וחדש לאותו עניין. בשיר שקראנו, "רחוק, רחוק", ראינו איך מנצל אורי צבי גרינברג את המשחק ואת החרוז לשיר ולקריאת השיר, ליצירת איזו עלילה שהיא בעיצומו של קריאת השיר. כלומר, הילד איננו, הוא פה. זה אני שגדלתי ממנו. הפה הזה, בסופו של עניין, הוא ההתרחשות של השיר. השיר הוא הכאן, זאת חזרה אל תפיסה לירית, רומנטית, קיצונית מאוד, אלא שאף פעם היא לא התגשמה בשירה העברית באופן כל כך משכנע כמו אצל ביאליק וכמו אצל אורי צבי גרינברג המאוחר. אנחנו נראה כאן בעוד שיר איך הוא מנצל בדרך אחרת את המוזיקליות של השיר, את ההתחרזות שלו, לבניית טענה שהולכת וצומחת להיות חוויה שהיא השיר הזה עצמו, ושהוא לא רק מסמן את עצמו, אלא הוא הופך את עצמו להתרחשות שבה תתרחש ההתרחשות שעליה הוא מדבר. השיר נקרא 'לרגע קט ונדיר': "אזכרה ליום נשמה "שאיני יודע ירחו, "שבכל יום ובכל לילה כל רגע זמנו. "והמילים מכונסות כן וכן "לבלי צאת, על דעת אבל הגוף "שאין לעשות כלום למענו. אילו שמץ מה "בדומה למהות אנוש גוויה, "לטבע גוף כואב על אובדן שאין להחזיר, "אילו היה לאלוהים שבו אני מאמין יודע כי הינו בבריאה "ואיכלנו שנינו יחדיו פעם באיזשהו אפשר, "בדרך הפלא המקרי שאיני מבינו, "בדרך השיר שהוא "העליון יהי אז מעט מה אנושי ויחסיר "מאלוהות בלתי אנושית שלו לרגע קט "ונדיר והיה בפי שנינו הדיבור "בין העליון והאבל וידע הוא "מעצר אנוש וידעתי אני "כי הוא אל." השיר הנפלא הזה, אתם שמים לב, הוא הולך ומסתיר את העובדה שהוא הולך לבנות משהו כל כך מוזיקלי וכל כך דק ועכשווי גם. הוא בונה את זה כאזכרה ליום נשמה, שאיני יודע ירחו. על כל פנים נדמה שהשיר עוסק באיזשהו אירוע של אבל, ומתוך מצוקה ומתוך המצב הזה שבו המילים מכונסות קן בקן, הקן בקו"ף, כלומר, כמו קן ציפור בתוך קן, בתוך קן והמילים הופכות גוזל בתוך הדבר הזה ולא יוצאות מתוך מצב המצוקה הזה שאין פירוש לסיבתו ואין מוצא ממנו, נבנה הדבר, דרך המילה אילו. כאן, נבנה המצב הלירי שכל כך אופייני לביאליק: "והיה כי תמצאו", או "ואם נשאל המלאך אז", אילו שמץ מה, על זה נשען עכשיו כל המהלך. הדבר שיקרה הוא שהאלוהות תחסיר משהו מאלוהותה ותקשיב לאדם. אגב, שמתם לב שבסוגריים הוא אומר משהו מעניין על האל, הוא אומר: "אילו היה לאלוהים שבו אני מאמין יודע כי הינו "בבריאה", כלומר, זה לא שהוא הבורא שהוא חלק מן הבריאה, הוא חלק מהיש הברור ואת זה הוא מאמין ואפילו יודע שזאת לא מילה נרדפת זה לזה. על כל פנים, אילו היה לו משהו וגם אם היה איזשהו תנאי, "איזשהו אפשר", כך הוא אומר, וה"איזשהו אפשר", הוא דרך השיר, שעליו הוא אומר זה דרך הפלא המקרי שאיני מבינו, בדרך השיר. עכשיו, הדבר שיקרה זה שהאל יחסיר מאלוהותו ויקשיב, אבל זה קורה, שמתם לב, באמצעות החרוז, החרוז הפשוט הזה שהוא: "השיר" ו"יחסיר" ו"נדיר". ואחרי שנדיר מופיע, שאנחנו אותו מכירים כבר מן הכותרת, העושר הצלילי הוא כבר כל כך גדול שנבנה עולם שלם. ובעולם הזה קורה איזה דבר, שיצמח דיבור בין שנינו. ופתאום הופך האל לאיזה דבר נוכח, קרוב, אינטימי, כמעט כמו שחסיד מדבר עם אלוהיו, כאילו הוא אבא שלו. "והיה בפי שנינו הדיבור בין העליון והאבל, "וידע הוא מה צער אנוש "וידעתי אני כי הוא אל." עכשיו תגידו, זה שהוא אל הוא ידע כבר קודם, אלא שכאן המילה ידיעה משנה את משמעותה. "וידעתי". מקודם היה מאמין יודע. עכשיו זאת הופכת ידיעה שאין עמוקה ממנה, כמו המילה הראשונה "ידיעה" בעברית, כלומר, בתורה כלומר, "והאדם ידע את". כלומר, זאת ידיעה תוכית. שמתם לב, השיר עושה את זה. השיר הוא המקום. השיר הוא האילו שבו הדבר מתקיים והדבר הזה מתקיים על ידי איזו הטחה של הצליל והמשמעות וההטחה הזאת היא פשוטה משום שהמילים האסטרטגיות של השורה הן המתחרזות זו עם זו. זה אורי צבי גרינברג המאוחר. או המשורר שהפך את המוזיקה למין דבר שהוא קישוטי או אווירתי או רומנטי, בדיוק בדרכו של ביאליק, לדבר שהוא מוליך, שהוא איזשהו מדיום שיוביל מן האוזן אל איזשהו מישור תודעתי קליטתי שהוא עמוק מן ההבנה ועמוק מן השכל. אורי צבי גרינברג המאוחר הוא משורר רומנטי-מודרניסטי באופן מאוד מאוד מעניין. הוא איננו ארכאי. השיר הזה מקביל לשירים של לאה גולדברג באותו דור, שגם הם יש בהם איזו נהייה אל הארכאי, אבל כתיבה בתוך ההווה ואורי צבי גרינברג עוסק בכל השירים האלה במכלול של מגעים בין שומע ומשמיע. בשיר הזה הוא פונה אל הקורא ושניהם, כמו ביחד, הולכים אל נקודת החיבור הזאת בין האדם והאל. לא צריך להוסיף איך עדיין בתוך השירה העברית, וכך זה יהיה תמיד, האלוהות היא נוכחות תקפה. היא איננה ציטטה. מטפלים בה באופן דרוך וכאן המעבר מאמונה לידיעה. הוא, אפשר לומר, העלילה של השיר.
