בסוף שנות ה20, אחרי מאורעות תרפ"ט. אורי צבי גרינברג שהיה, כפי שזה גם מאוד בולט בשיר הזדהרות מאוד קרוב לתנועת הפועלים. מי שקיבל אותו בזרועות פתוחות וגם שילב אותו בעבודתו בעיתון דבר היה ברל כצנלסון. אבל מסוף שנות ה20 ואחרי מאורעות תרפ"ט הרגיש אורי צבי גרינברג קונפליקט עמוק בינו לבין רוב הישוב ובעיקר תנועת הפועלים ויחסה הפוליטי והקיומי אל התוקפנות הערבית. והוא פנה עורף לכיוון הזה והלך אל הצד הימני יותר במפה הפוליטית ארץ ישראלית, ובהמשך לתנועה הרוויזיוניסטית. היצירה שלו מכאן ואילך מקבלת צביון אחר. מבחינה צורנית היא, במקום הזה, קורה לה מה שקרה לשלונסקי בגלבוע. היא הולכת והופכת לשירים מסורתיים בצורתם, מרובעי בתים. חרוזים ושקולים. אם כי, בצורה אחרת לגמרי. אופיינית לאורי צבי גרינברג ורק לו. ובכל זאת הכיוון הזה קשור, אצלו ביציאה מתוך החוויה האקסטטית. היציאה ממנה גם היא היציאה, לגביו, היא היציאה מן המודוס האקספרסיוניסטי של שירתו. ומכאן ואילך שירתו של אורי צבי גרינברג מתנהלת בערוצים אחרים. הם לא יכולים להיות מוגדרים רק בתוך הקלאסיציזם הזה שהוא לראשונה פונה אליו. אבל הם לא חוזרים יותר אל הפאזה הראשונה האקספרסיוניסטית. אני רוצה לקרוא שיר אחד מתוך הפואמה הגדולה, "אנקראון על קוטב העיצבון". זאת פואמה הגותית גדולה על מצבו של האדם ועל מצבו של האדם היהודי במצב הזה של המודרניזם. על גבול ההתרחשות הציונית. לצידה, אבל הוא כאן יוצר איזו נקודת איזון. מפוקחת, בין האקספרסיוניזם של אימה גדולה וירח והאקסטזה המשיחית של הגברות העולה. אני רוצה לקרוא שיר אחד שהוא השיר הפותח. בחלק השלישי של הפואמה. מי שהוא נקרא "מסוד המנוצחים". "הגענו לגבורות במתן כפינו. "הגענו שמיימה באווירונינו. אך קערת הפלא משם לא הבאנו "אל תחתית חיינו. שרו ושרו על זאת האמהות. "יבוא גדי זהב באחת השעות, יבוא עם כבודה וסגולות נפלאות. "לא בא זה הגדי ולא יבוא בבאות. "יש זוג סוסים שחורים באחת השעות". זה השיר. זה צידו השני של אורי צבי גרינברג. שיר הגותי מזוקק שלשונו היא פשוטה מאין דומה לה. ומה שמתרחש כאן הוא מרתק מצד מימדיו ההגותייים. אבל הוא פשוט לחלוטין. הוא מדבר על האדם המודרני. כמעט כמו בן שיח בשיחת רחוב. "גם השמיימה באווירונינו". אבל הוא קושר את הדבר הזה אל הציפיה הנצחית לתיקון. "אך קערת הפלא משם לא הבאנו אל תחתית חיינו". הוא חוזר אל שירי הערש של האמהות. "שרו ושרו על זאת האמהות. יבוא גדי זהב "באחת השעות. יבוא עם כבודה וסגולות נפלאות". לגדי הזה ולשיר הערש הוא נותן נוכחות גדולה יותר מאשר לאווירונים. אבל הוא חותם את הבית, "לא בא זה הגדי ולא יבוא בבאות". ראו איך הוא מייצר חרוזים. הם הרבה יותר פשוטים מאלה של שלונסקי. הם הרבה יותר דיבוריים. הם עשויים כולם מנטיית הריבוי. האמהות, השעות, נפלאות, בבאות. ובכל זאת זה יוצר איזשהו טון אחר של מוזיקליות פנימית. נדמה כאילו כאן החרוז איננו מסגרת קלאסית לשיר, אלא הוא נובע מתוך איזה דיבור כמעט ממילאי. ואל החרוז הזה הוא קושר את השורה הבודדת האחרונה. שמתארת סוסים שחורים של לוויה. כלומר המוות. "יש זוג סוסים שחורים באחת השעות". אורי צבי גרינברג הוא אחד מהראשונים שהצליחו להגיב למלחמת העולם השניייה ולחורבן יהדות אירופה תגובה פואטית, גדולה ומשפיעה. וההתמודדות שלו עם חורבן יהדות אירופה שקשורה גם כמובן לחורבן יהדות פולין, שהוא צאצא שלה, שבה ההתרחשות של השואה הייתה נוראה מכל היא כמובן גם אישית. הקשר שלו עם ההתרחשות הזאת היה עוד אינטימי הרבה יותר. הוא נסע לפולין ממש לפני, בשנים שהקדימו את מלחמת העולם. ובקושי יצא משם. והוא היה חדור ודאות שזה מה שעתיד לקרות. ובמישור הזה של מלחמת העולם, הוא באמת חש את היותו נביא. באיזה מובן היסטורי לחלוטין. כלומר, חלה בו איזו ידיעת הבאות. יותר מכל משורר אחר. ורק משום שאי אפשר לקחת מן הספר הגדול הזה יותר משיר אחד אקח את הפתיחה עצמה. לוח במבוא א. יש 3 לוחות מבוא כאלה. "זה קרנו אתמול אך "כאילו מקדם דורות. קרוש בגווילין עתיקין טמוני כד חרס צרורות. "מצאנו כתוב זה בדם שחורות "היה מבול דם יהודי וחיל אין כמו "וכרת גלויות. ואף מלאך שם כנפיו בדם זה והומה "לא שרד. וציון היה אז מין "הווי אררט. ואין קשת נראית בענן, סימן "כי ספון עוד חרון. "וכבשן הגויות האויבת יוקד. "אבל אנו שכחנו אינות "ואיומי מיטות ומוקד. "השיכחה וכפירה מתהלכות זוג נטויות גרון. "לא הייתה רעידת אדמה בלבבות פה ואין "תפילת מזדככים באחד המקודש מגיזעם "עולה מפיות המונים נכאבים ובוקעה. מי האיש שבכיו לא שכח "והוא דווי ונזעם. חרדת לבבות בהיקף הכיסוף "רחוקה. אך חמה כשלשום "ונדמה כי שומעים את פרץ צחוקה. "שוב גרמניה חולצת את הדין "וקוראת עמי צלב אל שוקה". "שוב גרמניה חולצת את הדין" פירושו שוב אחרי מלחמת העולם הראשונה. השיר הזה, שקושר את האירוע הזה לאירוע שקדם לו בתולדות אירופה נתפס דרך שיר הפתיחה הזה, גם כאילו הוא רשום באיזה טקסט קדמוני, ארכאי. שנמצא כתוב בתוך חרס. כתוב בדם שחור. והוא רואה אותו כשיבתו של המבול. "היה מבול, דם, יהודי "וחיל אין כמו, וכרת גלויות". והפתיחה הזאת שרואה את הדבר הזה כעתיד ודאי לגמרי. עומדת בבסיסו של הספר הגדול הזה. שפותח דיון אחר, שלא נכנס אליו כאן שבו שירה חדשה, למקוטעין ורק לאט לאט החלה לטפל באירוע המזוויע הזה שחתך את הקיום היהודי באירופה, חיתוך גמור. והוא עומד מנגד לקיום הארץ ישראלי. הוא מתייחס לקיום בארץ ישראל באותו זמן כאל קיום מקביל. בציון היה אז מין הווי אררט. מקום שבו, כזכור, נחתה בסופו של המבול תיבת נח. זהו ביטוי מבריק וגם עגום מאוד. נדמה שגם בציון לא הבינו מה מתרחש במקום הזה. על כל פנים אנחנו רואים כאן איך היחס הציוני בין הגלות והגאולה בציון שמור גם כאן. אלא שאורי צבי גרינברג בונה את מלוא המימדים של הידיעה שהקיום היהודי לא נמצא עוד רק בתוך המתח הגדול של גלות, וגאולה ותיקון ארץ ישראלי וחשיבותו, אלא שהוא עומד עכשיו מול דבר במימדים אחרים שהם בבחינת מבול. כלומר הם איזשהו חיתוך גורלי שהוא מעבר להבנה, מעבר לפוליטי. ומעבר לפואטי ומעבר לכל תיאור. לכן הוא גם מחזיר את חומרי הטקסט כביכול אל איזה מימד ארכאי, קדמון. שכאילו זה צרוב בתוך כד חרס. הכתיבה במקום הזה היא פתיחה של דיון גדול. על האפשרות לדבר על השואה, על האפשרות לדבר עליה בתוך שיר. על האפשרות למצוא לה איזשהו נוסח שיכול לעמוד בעוצמה המכלה של הידע שצמח ממנה. שלא רק ההשמדה, אלא הציווילזציה בונה אותה ברור היה, כפי שהיה ברור לאנשי רוח רבים אחרי השואה שהיא מערערת ערעור אחר מאשר ערערה מלחמת העולם הראשונה את עולמה של התרבות המערבית. היא מערערת אולי ערעור טוטאלי עד כדי כך שאחד מהוגי או מבקרי התרבות הגרמניים היהודים הגדולים אדורנו הביא את הרעיון שהשירה לא תיתכן יותר אחרי השואה. פשוט היא שמה בספק את כל המעשה התרבותי עצמו כשהשירה מובאת כזיקוק שלו. אורי צבי גרינברג לא חושב כך כמובן, ובסופו של ענין, איש לא חשב כך. אבל ברור שהשירה עוברת כאן שידוד מערכות. ובכל זאת הכלי שלה הוא סימבוליסטי. באיזשהו אופן הוא מפעיל גם את החריזה וגם את הבתים לצורך הדבר הזה ולא מאבד אמון בכוחה של השירה. להביע את הזוועה הזאת וגם לקונן את הקינה הגדולה הזאת. על חורבן יהדות אירופה. גם כאן בהרבה מובנים אנחנו שומעים הדים לפתרונות הפואטיים של ביאליק ב "בעיר ההריגה" וב "על השחיטה". כלומר את האופן שבו הוא משתמש בטקסטים המקוריים וגם בקינות שנכתבו בימי הביניים ובמאה ה-17. ומשלב אותם בתוך עמידתו של האדם החדש.
