"שמחת עניים" בשונה "מכוכבים בחוץ" היא פואמה. והפואמה הזאת גם היא אחת היצירות המשפיעות ביותר על הדור ועל השירה הישראלית בתחילת שנותיה של המדינה. יצאה לאור ב-1941, בשנה השלישית של מלחמת העולם השנייה. ומשום התיזמון הזה היא נתפסה גם כאילו היא עוסקת ממש בהתקדמותה של המלחמה עד אותו שלב. אין לזה שום סימן בתוך הפואמה. שוב כמו בכוכבים בחוץ הפואמה מסיטה את העולם הבדוי אל איזשהו ממד אחר. הדבר שכנראה דיבר באופן מאוד עמוק אל בני הדור הוא ממשיך לדבר בדרך אחרת גם אל בני הדור שבאו אחר כך, הוא שהיצירה הזאת היא חמורה מאוד ועוסקת בדברים שנוגעים בסכנה קיומית איומה ובנוכחות מתמדת של מיתה, מוות ואיום. הדובר בשיר הזה וזהו ההמשך הלגמרי זורם של השיר ההוא בדרך הגדולה שבכוכבים בחוץ שבו הוא מכריז על חייו אחרי מותו כאן הוא מת חי. המת מדבר אל האישה שהיא בבחינת "חיה". את הדבר הזה ניסו לפרש רבים מאוד ופשוט לא הצליחו היצירה הזאת עומדת כחידה גדולה ונוכחותה כחידה היא מהותית לה. נקרא את השיר הפותח "אחרי הפתיחה הקצרה". השיר הראשון של הפרק הראשון "שיר לאשת-נעורים". "לא הכל הבלים, בתי לא הכל הבלים, והבל." "גם לכסף הפרתי בריתי גם זריתי ימי להבל." "רק אחרייך הלכתי, בתי כצוואר אחרי החבל." "כי עדית מטפחתך, בתי כי אמרת לי הבט וראנה," "ואדר לא לנשוך פתי עד שיני מבשרך תקהינה" "ואדר לראותך, בתי עד עיני מראותך תכהינה" "והכה החלי בתי" "והעוני כיסה פנינו ואומר לחולי ביתי" "ולעוני קראתי בננו." "ונידל מכלבים בתי" "וינוסו כלבים מפנינו אז עלה הברזל, בתי" "והסיר גם ראשי מאלייך ודבר לא נותר, בלתי" "עפרי המרדף נעלייך כי ברזל ישבר בתי" "וצמאי לא נשבר אלייך לא לכח יש קץ בתי," "רק לגוף הנשבר כחרס. לא פקדה השמחה ביתי" "ותצע אדמה לי ערש. אך ביום בו תגיל בתי" "גם תגלנה עיני מארץ. עוד יבוא יום שמחה, בתי," "עוד גם לנו בו יד וחבל." "וצנחת על אדמת בריתי ואלי יורידוך בחבל." "לא הכל הבלים, בתי, לא הכל הבלים והבל". אין צורך בקריאה דרמתית במיוחד כדי לראות איך יורד הטקסט הזה חדרי בטן, השימוש שלו בעברית, השימוש שלו במצלול, השימוש שלו במשקל ובחרוז יוצרים איזשהו כוח שהוא מעבר לכל הסבר. כאן, כמעט באופן סיפורי מספר הדובר את פרשת מותו והוא מסביר את האפשרות של הדיבור למת החי. אחרי שעלה הברזל, כלומר באה מלחמה. "הסיר גם ראשי מאליך" ואז מה שנותר הוא "עפרי המרדף נעליך", עם ההסבר "כי ברזל יישבר בתי. וצמאי לא נשבר אליך." אבל ראו את השימוש המרהיב, המבריק עד אין קץ, בלשון העברית עצמה. "ברזל ישבר", שימוש הרגיל של הפועל. וכאן "צמאי לא נשבר". הצמא הנשבר, כלומר צמא שמוצא, שאפשר לשתות ואפשר להיות רווים. צמא לא נשבר כמו רעב שאינו נשבר. כלומר אין מזון שיכול ואין משקה שיכול לספק את הצמא האינסופי. הצמא לא נשבר גם בהשוואה לברזל והוא גם פשוט איננו מלא. וכאן שני משפטים שונים אלתרמן יוצר שוב את היחסה המפתיעה "הסיר גם ראשי" לא מעלי, אלא "מאליך." זה בכלל לא כל כך פשוט. מהו להסיר את הראש ממני אבל מהאופן שבו אני קיים בזיקה אליך כאדם חי. ואחר כך, אל זה הוא יוצר את החרוז השלם "וצמאי לא נשבר אליך." הצמא אליך. הראש מוסר, הצמא איננו נשבר אבל התנועה אל נשמרת. בדבר המגנטי הזה שבין המת והחי, בין המת והחיה, בין המת הדובר והאישה החיה, רעייתו, הוא הדבר הכובש שנמצא בפואמה הזאת. אלתרמן יצר ממד פואטי, שבו למתים יש קול. האפשרות התרבותית הזאת שאנחנו שומעים את המתים, היא הדבר הכל כך מהותי כאן, משום שצריך לזכור שיותר מייצוג של דור, של מלחמה, של שואה או של דבר כזה, הדור הזה כולו חי תחת איום אדיר, גם איום קיומי כאן בארץ ישראל וכמובן הידיעה על השואה. וברור שכל אחד חי בזיקה למת כלשהו והזיקה הזאת בין מת וחי שבה מתרחש השיר הופכת את השיר הזה לאיזה מין, הייתי אומר, פתח הצצה אל מישור תודעתי שאין אף מודוס קיומי אחר שיכול לתת לו כניסה. וכאן הוא משתית קודם כל את כל הדיבור של הפואמה הזאת על זיקה בין גבר מת לאישה חיה. כלומר זהו זוג שמקיף את החיים והמוות. דבר אחר הוא הזיקה של השיר הזה לספר קהלת. כל אחד מכיר את הפתיחה של הקהלת "הבל הבלים כי הכל הבל". ואילו כאן הוא מעמיד את השיר באופן לגמרי גלוי כפולמוס מול ספר קהלת. קהלת אומר העולם כולו מחזורי ושום דבר אינו מוסיף ואינו גורע ממנו והוא נמשך לנצח. והכל הוא בבחינת הבל, כלומר בבחינת אותו אויר או קיטור. ואין יתרון לאדם בכל עמלו אשר עשה. אין תוספת ואין גם הבדל בין האדם והבהמה. וכאן הוא מעמיד את עצמו בפולמוס מול הדבר הזה ואומר "יש". מול ספר קהלת עומד הספר הזה, זהו אנטי קהלת. אבל לא באותו מובן צפוי שבו היינו אומרים יש יתרון לאדם בכל עמלו אשר עשה. כלומר הספר הזה איננו אופטימי יותר או מניח שיש לאדם טעם אמיתי בחייו במובן הרגיל שבו קהלת מונה את הטעם או את האי טעם אלא במישור אחר. כי אנחנו כמין אנושי יכולים לתת לסבל ממד אחר של קיום. הוא איננו רק גורע את חיינו אלא מוסיף להם. "והיכה "החולי בתי והעוני כיסה פנינו "ואומר לחולי ביתי. "ולעוני קראתי בנינו." אלו השורות שהן גם בלתי נשכחות והמפתיעות והשוברות כל ציפייה. החולי הוא ביתנו, הוא לא אויבנו. העוני הוא בנינו, הסבל, ההיגרעות של החיים. המכה עצמה. היא המצב שבו אנחנו שרויים בבחינת מישהו בתוך בית. כלומר זה המקום שאותו אנחנו מבינים ולא ב-"ו" נותנים משמעות. זה הדבר שלא יוכל להיות מובן על ידי סתם יצור מתקיים ושורד. זהו דבר אחר לגמרי. אנחנו נותנים לאימה משמעות בתוכנו. והיא בבחינת דבר שאותו אנחנו מגדלים כבן. היחס כאן אל הסבל הוא הפוך כמעט מכל צפוי ולכן גם המת הוא האוהב. דווקא הוא האיש היקר. אני רוצה לעבור מכאן לשיר "החולד", שבו מתקיים אולי המשפט הסבוך ביותר סביב המת והחי בשירים האלה.
