בשיעור הזה נקדיש דיבור למעבר מאותו דור שעסקנו בו עכשיו הדור של הסימבוליזם הישראלי, דורם של שלונסקי של אלתרמן, של לאה גולדברג, אל הדור ששייך או ששירתו מקיפה את תקומה של מדינת ישראל ואת מלחמת השחרור שיש המכנים אותו דור תש"ח אבל אני רוצה להעמיד אותו על בסיס אחר. נדמה לי שגם העניין העקרוני יותר הוא לא רק שותפותם של המשוררים האלה במלחמת השחרור אלא היותם אנשים שחלק מהתעצבותם חלק עקרוני בתפיסת עולמם, חלק מהתבגרותם היה הראיה או השותפות או הקרבה הגדולה למלחמת העולם השניה ולשואה. ונדמה לי שהכניסה של האירוע הזה, היא זו שיוצרת כאן תפנית והיא איננה קשורה דווקא באותם משוררים המוגדרים כדור תש"ח. והדור שבא ופונה לדרך אחרת ומקדיש דיבור אחר לגורל האדם ולגורל האדם היהודי ולגורל האדם הישראלי ובונה דיבור עברי עכשווי באותן שנים, שנות ה-40 ותחילת שנות ה-50 של המאה ה-20. משהו בו איננו מקבל יותר את התשתיות היציבות כל כך של שירת סוף המאה ה-19 שמפעמת באופן כל כך תקף וגם משכנע בשירת הדור הקודם, הסימבוליזם, דור שלונסקי ואלתרמן. הראשון שניגע בו הוא אמיר גלבוע, אחריו ט.כרמי ואחריו חיים גורי. כל אחד מהם בתהליך התבגרותו פגש אם במשפחתו ואם בלחימה ממש ואם בידיעה עמוקה את מלחמת העולם השניה ואת חורבן יהדות אירופה. גלבוע נולד באוקראינה והשותפות שלו בשירה העברית החלה עוד ברוסיה בלימוד אינטנסיבי מאוד של עברית, אחר כך הוא שירת שנים בצבא הבריטי ואחר כך השתתף במלחמת השחרור. אבל שירתו נובעת ומכילה כבר עמידה אחרת מול האדם, וזה יהיה מאוד בולט בשיר הראשון שנקרא, שקשור למחלמחת השחרור והוא אחד משירי השכול הבולטים ברפרטואר אם אפשר לומר של השכול הישראלי. "ואחי שותק. "אחי חזר מן השדה "בבגד אפר. ואני חששתי שמא חלומי יתבדה "והתחלתי מיד את פצעיו לספר. ואחי שותק. "אחר חטטתי בכיסי הסגין "ומצאתי אספלנית שיבש כתמה. "ובגלויה שחוקה את שמה "תחת לציור של פרגים. ואחי שותק. "אז התרתי את הצרור "והוצאתי חפציו, זכר אחר זכר. "הידד, אחי, אחי הגיבור, "הנה מצאתי אותותיך! הידד, אחי, אחי הגבור, "אשיר גאוה לשמך! ואחי שותק. "ואחי שותק. ודמו מן האדמה זועק." גם בקריאה ראשונה שומעים היטב את החזרה הזאת האפיפורה, חזרת הסיום של הבתים, "אחי שותק, אחי שותק". ובבית השלישי פעמיים, "אחי שותק", כאיזה מן סף לפיצוץ "דמו מן האדמה זועק", אותו אזכור חריף לדם האח הרצוח בסיפור קיין והבל. אלא שהמבנה הזה של השיר שבו כל בית מסתיים ב"ואחי זועק" -- "ואחי שותק" מכיל איזו כניסה מרתקת מאוד לחוויה של מפגש עם מותו של אדם בקרב. ברור מלכתחילה שמדובר במוות, "אחי חזר מן השדה בבגד אפור", וברור שזה לא שדה תירס. "והאח מתחיל את פצעיו לספור", אבל גם ברור שמשהו תמוה כאן קורה איזשהו מעשה לא לגמרי מתאים, לא לגמרי נכון בטיפול בהרוג. משהו כאן קשור דווקא באיזשהו יחס אל חייו, משהו שקשור באיזו אי הבנה גמורה של מה עושים עם איש הרוג. מה פשר ספירת הפצעים, ברור שהיא קשורה באיזו חוויה נוראה אבל גם באיזה אובדן עשתונות. ובבית השני מתחיל לחטט בסגין, מילה ארכאית למעיל צבאי. והוא מוצא בדברים עדויות על חייו. הן נוגעות ללב ביותר, "אספלנית שיבש כתמה" כלומר פלסטר עם טיפת דם יבשה, ואחר כך גם גלויה שבה יש שם של נערה, ותחת השם פרחי פרג. ושתי הנקודות האדומות האלה, כתם הדם וכתם הצבע של הפרח קשורים בחיים בדרך מפתיעה אבל גם לא מפתיעה. נדמה שהפרח האדום הוא הסמל הקלאסי ביותר לנערים מתים. היוונים סיפרו על אדמומית או על כלנית שיצאה מדמיו של אדוניס הרצוח בסיפור. זאת אחת מהצורות של המטמורפוזה כפי שכינה את זה המשורר הרומי אובידיוס. אלא שמי שזוכר את השירה הישראלית בת הדור יודע שהסמל הזה שייך לזמן ההוא דווקא, כניסתה של המחשבה המיתולוגית הזאת, על פרחים, על צמחים שעתידים לצמוח במקום אנשים צעירים הולכת ונכנסת אל המיתוס הישראלי דווקא בשנים האלה. אנחנו זוכרים את שירו של שאול טשרניחובסקי, "ראי אדמה כי היינו בזבזנים עד מאוד". שבו הוא איננו מסכים דווקא לסמל הזה ואומר, אנחנו לא זרענו אנשים שיצאו מהם פרחים, אנחנו זרענו פרחים ובכך לא זרענו כלום, בזבנו. והאדמה איננה יודעת דבר על זה. המחשבה המיתולוגית שצומחת כאן והיא כאן עדינה וכמעט בלתי נשמעת, והיא שהשריד של המתים הוא נקודה אדומה בצורת פרח וכאן היא חלק דווקא מסיפור אותנטי כלומר הוא קיבל גלויה וסמל האהבה, חתימת הנערה היא פרח אדום. "ואז התרתי את הצרור", ראו את השימוש במילה צרור, לא תרמיל, כך דווקא את המילה הזאת כדי להזכיר לנו את ההשכבה העברית, צרור החיים. והוא מתיר את הצרור וברור שמה שיוצא ממנו הוא זכר אחר זכר. ידיעת המוות כאן היא גמורה ועדיין היא מלאה כל מיני טלטלות. במקום לבכות או להביע איזשהו דבר נורא אחר, הוא צועק "הידד אחי הגיבור". את אותה פניה טקסית, שוב צריך לומר קשורה בבניה של הטקס הישראלי, לא באותו מובן פומבי ושחוק שרואים אותו אולי בימנו, אלא באותו מקום נפשי שבו מאורעות המלחמה הובילו את החברה ואת השירה להגיב על המוות באופן שיתן לו איזשהי נוכחות של גבורה. המושגים העתיקים האלה, התנ"כיים והיווניים של גבורה, באים בצד המושג הזה של פרח שיצמח או שקשור במותו של הגיבור. אנחנו נראה את זה היטב באחד משיריו המפורסמים של חיים גורי שנקרא "היום". ובדיוק אותו דור ובדיוק אותו עניין פתאום נכנס אל שירם, שירתם. וכאן נכנס עוד דבר מפתיע מכיוון אחר לגמרי, הסיום מגלה שאצל הדובר, הדובר נמצא בתוך אשמה נוראה של רוצח. "דמו מן האדמה זועק", זאת אומרת אני בבחינת קיין, אני הנותר חי, אני בבחינת קיין. אני חושב שזהו האות של מי שכבר עבר את השואה. הנותרים בחיים אם ממשפחתם ואם אחרי המראה של החורבן הזה שאחר כך הלך וקיבל עוד איזו מכה בדמותה של מלחמת השחרור, נכנסו אל תוך עולם חדש שהוא בסיסה של הישראליות התרבותית. והוא אשמת החיים ואחריותם על המתים. אנחנו רואים את זה כאן בגדול, איך משורר מכניס את זה אל תוך סיפור אינטימי לגמרי. גדולתו של השיר הזה שהיא איננה שיר טקסי, אלא הוא שיר אינטימי מאוד על ההוודעות הפרטית של אדם אל מות אח הרוג ואיך בתוכו הולך ונרקם מיתוס שבו הנותר קורא למת, גיבור.
