השיעור היום יוקדש לשני משוררים בני אותה תקופה אבל נמצאו במקום שונה מאוד זה מזה, לאה גולדברג וחיים לנסקי. לאה גולדברג שייכת לאותה חבורה שדיברנו עליה לאחרונה, משוררי חבורת שלונסקי, היא כמו אלתרמן הייתה מעין בת טיפוחים של שלונסקי, היא ילידת ליטא, היא הגיעה לארץ ישראל ב-1938 ובאותו יום ממש יצא ספר שיריה הראשון, ׳טבעות עשן׳, על ידי שלונסקי. הנוכחות של לאה גולדברג בשירה העברית מאז ועד מותה ב-1970 היא דבר שאין לו תקדים, אולי רק אלתרמן מתקרב לדבר הזה אבל לא מצד המהות. מצד הפרסום, הם זכו באמת למעמד נדיר, גם לפופולאריות גדולה, אלא שלאה גולדברג זכתה ליחס אחר, יחס שהיה תלוי גם בכתיבתה לילדים ולבני הנעורים. היא למעשה יצרה גוף של שירה שפונה אל אדם ישראלי מילדות ועד בגרות, ובאמת דור שלם, שצמח בשנות ה-40 וה-50, צמחו כששירתה וסיפוריה מלווים אותם. הדבר הזה יצר סוג של דיאלוג, איזה יחס מיוחד כלפיה, יחס שהיה הרבה יותר אולי קרוב לאהבה מאשר הערצה או הערכה במונחים ספרותיים, משהו רגשי עמוק. יש לה תפקיד נפשי באני הלאומי החברתי של ארץ ישראל ומדינת ישראל הצעירה והיא הצליחה גם לעבור מתרסים של עדות ושל מגזרים יותר ממשוררים אחרים. בהרבה מובנים היא עברה גם את מתרס השנים והיא אולי המשוררת הנקראת ביותר מבין המשוררים של הדור ההוא. מעמדה הזה יוסבר לגמרי בקלות על ידי השירים שאנחנו נקרא, היא עושה משהו אחר בתרבות העברית וקולה בתוך ההקשר שאנחנו נמצאים בו כבר, בונה קשב אחר למהלכים אחרים, מזכיר בהרבה דברים את ביאליק בנקודות מסוימות אלא שפנייתה אל מישורי הנפש והלא מודע פועלת אחרת. בספרה השני ׳שיבולת ירוקת העין׳, היא פותחת באופן מאוד בוטח ומפתיע את הדיבור הזה, הדיבור על הילדות בתוך הבגרות. המחזור ילדות, שבכל כולו ניגע כאן, פותח בשיר הבא המכונה ׳פתיחה׳. ״כמו כוכבים המוצאים את הדרך לכל ״חלון, כמו יום המציץ אל כל עין נפקחת, ״כאור, אצבעות שנגעו בנימת החלום האחרון ״והרעידו שמחה, וימוג הפחד ויהי מזמור. ״כה פשוט, כה פשוט ומלא, ״כמו אחו ירוק המחבק את השביל האבוד ״וטל ותלתן וטלה״. מאוד בולט כאן שכמעט יותר ממה שנאמר, מה שמחזיק את השיר הוא המצלול שלו והאופן שבו הוא נאמר, והזיקוק הקיצוני של הרעיונות למילים בודדות, סמליות מאוד, אבל בדידותן וזיקוקן הרב הוא שנותן להם את הכוח המוזר לגמרי משום שהמילים האלה נוגעות במישורים עדינים במיוחד. הרגע שבו היא רוצה לטעת את השיר מזכיר את פתיחתו של ׳צפרירים׳ של ביאליק, על הגבול בין שינה וערות והמצב הילדי שבו יד נוגעת בילד המתעורר, והדברים האלה קשורים לא רק ברגע של שמחה אלא באיזה פחד שהיה ונעלם. במרכזו של השיר יש פחד או איזה בהלה, איננו יודעים מנין, איננו יודעים לאן, לא בסיבות ולא בביוגרפיה עוסקים כאן אלא ביסודות טהורים בלבד, וההינמגות של הפחד, היעלמו הופכים את המצב רוח כולו למזמור, לשיר אבל לגמרי ברור שמעמדו של השיר הזה, המילה הזאת לא הייתה מתקבלת על הדעת אם היא לא הייתה מתחרזת עם ה׳אור׳ שבסוף המשפט הראשון. העניין הזה של ההתחרזות העזה הזאת וההעמדה של ׳מזמור׳ עם ׳אור׳ וגם הפשטות הזאת היא הכניסה. הבית השני עוד עוד הרבה יותר קיצוני, הוא גם אומר את זה, ״כה פשוט, כה פשוט ומלא, ״כמו אחו ירוק המחבק את השביל האבוד ״וטל ותלתן וטלה״. החיפוש אחר הפשוט הזה, המחשבה שהעניין העקרוני ביותר הוא פשוט להבדיל מפשטני, אבל גם המילה ׳פשוט׳ היא מילה שכלל איננה פשוטה, לא היא ולא מה היא אומרת, מה היא באמת אומרת? מה זה הדבר הפשוט שבעברית הוא גם כאילו נפשט, כלומר הוא עירום, וגם הוא פושט את עצמו כמו פושט יד, הדבר הפשוט הזה, הדבר שהוא שלם עם עצמו, הוא פשוט ומלא, הוא איננו זקוק ליותר מזה ואיננו פחות מזה, הוא בא בתוך גבולות. המשל לדבר הזה הוא ״אחו ירוק המחבק את השביל האבוד״, היא בכלל לא דבר פשוט, שוב תמונה מופשטת לגמרי, שדה ודרך, אלא שהדרך הזאת היא אבודה משהו כבר לא ניתן לעבור בו. זה דווקא בתוך הפשוט. שוב, כמו בבית הראשון, באופן מאוד מפתיע נמזג לתוך ה׳יפה׳ איזשהו דבר קודר והיא שוב חותמת בצליל שיותר ממה שהוא אומר, הוא נשמע כמו דנדון של פעמון, ״וטל ותלתן וטלה״. השילוש הזה שעשוי מאותם עיצורים או אותן תנועות וכאילו זו אותה מילה שמתהפכת בכמה כיוונים כמו איזה גביש אור כזה ואלה הן שלוש מילים שנוגעות בצומח, בטל והטלה, המילה האחרונה, גם מעמידה את הגור הזה של הצאן, את הטלה, בין הכבשים הוא גם הסמל של התום וגם של הקורבן וגם של התמימות ועכשיו הסמלים האלה כל אחד מהם הוא פשוט, אולי פשוט מדי. יש בוודאי לא מעט אנשים שיאמרו הם כבר לא יכולים לגעת בפשטות הזאת. משהו בדברים האלה נראה או ילדותי או רגשני או אולי יפה מדי, ואילו לאה גולדברג בחרה דווקא בזה דווקא בדבר הלא מסובך לכאורה הזה כי הוא בעצם מסובך ביותר. כלומר, להגיע אליו הוא דרך של פילוס דרך בתוך רעש תרבותי. בל נשכח, סוף שנות ה-30, העניין הפוליטי בעולם, וגורלם של היהודים, עומד תחת חשרת עבים והציונות המתחדשת בארץ ישראל גם כן לא מתרחשת באותה פסטורלה שבה היא דימתה את עצמה. המתח האדיר בין היישוב היהודי והיישוב הערבי כל פעם מתפוצץ במה שקראו באותן שנים המאורעות, שנתיים לפני כן, מאורעות קשים ביותר, והנה היא באה עם הקול הזה כשבתוך הפשוט נמזג גם איזשהו צל של כאב, והיא פונה במחזור הפותח הזה לתמונות ילדות שונות מילדותה שלה בליטא וכל אחד מן השירים האלה מזקק תמונה אחרת, מצב רוח אחר, רגע אחר [אין_קול] והנקודה הזאת שבה כל תמונה היא איזה זיקוק של מצב רוח, היא הפתח שוב להבנת המעשה המיוחד הזה. ראו את השיר השלישי, ׳החוף׳. ״כי היו אדומים הדרכים שהלכו לשקיעה ״ועדרי החולות שגלשו אל הים, כי כנפי השחפים האדימו לאור השקיעה, ״כי כל זה היה פה קרוב בעולם, ״כי היה רק הרום חגיגי וכחול, ״כי פרק אלוהים משכמו את העול, זאת זכרו והבינו הכל. ״אבל למה בכתה הילדה הקטנה, ״הילדה בשמלה לבנה לבדה על החול?״ ראו את התמונה, כל החלק הראשון עסוק בתמונת נוף ענקית, אדום וכחול וים, עוצמות אדירות וגם פאר גדול. הבית השני עוסק במה שהגדולים יודעים, ״פרק אלוהים משכמו את העול״ או את החוויה הנוראה, התיאולוגית של המודרניזם שאי אפשר יותר להאמין באל והאל כאילו הולך חופשי מאחריות על המין האנושי, איזשהו כאוס גדול. זהו הד מאוד מאוד ביתי אפשר לומר לדיבור האורי צבי גרינברגי למשל ששמענו בפתיחת ׳אימה גדולה וירח׳ או זעקותיו של ביאליק ב׳על השחיטה׳, אבל מול עולמם של הגדולים, מול הדבר המובן מאליו הזה נבנית תמונה אחרת, תמונה של ילדה לבדה על החוף, על החול, ילדה קטנה בשמלה לבנה והיא בוכה, אנחנו לא יודעים למה. אין כאן עלילה, אין גם הקשר, גם לא ברור אם היא הדוברת. יש איזו ילדה, ברור שיש איזו זיקה אישית מאוד בין הדוברת לבינה, אבל התמונה היא תמונת ילדות, האוניברסליזם שלה הוא עקרוני. כך היא הופכת רלוונטית בצורה בלתי רגילה גם לקוראים, גם לאותה תחושת בדידות שלגמרי ברור שגם הילדות שותפה לה ואולי היא המקור לתחושת הבדידות באשר היא. לאה גולדברג הפכה עכשיו בדיבור אחר לגמרי את הילדות לעידן עקרוני. גם בשיריה המבוגרים, אם אפשר לומר, שאינם עוסקים בילדות יש איזשהו פתח, איזשהו סדק הצצה אל מישורי תפיסה ילדיים אל משהו שקשור בהצטלצלות של שירי ילדים, דמיון לדמיון הילדות וזה גם מה שקורה במחזור הזה.
