השיר הבא שנקרא "נערה מירושלים" פותח עוד צד במודרניזם התל אביבי ההוא ובמיוחד בדמותו הכריזמטית של מאיר ויזלטיר בתוכה, שהפך באיזשהו אופן למין עמוד ענן בתחום ההובלה של השירה כדוברת של מצפון, ובדרכו בהרבה מובנים הולכים גם, גם דליה רביקוביץ וגם זך בהמשך. "נערה מירושלים". "ידעתי אותה בנעוריה, מאוד בנעוריה; "אני לא כיבדתי את מנגינת לבה. שפתיה היו משהו קשות, "כאילו עשויות מצלולויד. זגוגית אטומה בעיניה, כמו ענב שלא הבשיל. "פרועים וקשים היו נעוריה בשיכונים ממערב לירושלים, "יחפה ודלה על הגבעות ושונאת את העולם. חברות חמדו את יופיה, "חברים התגודדו בה, שדיה הקטנים בנשיכות על מצעי סטודנטים תל אביביים. "היא ביקשה את העולם, והעולם ביקש לזיין אותה. "עולם ציוני מתקדם מזיין את הילדות מהשכונות. "בפותחה להגיד את עצמה, ניחר גרונה ובגד בה קולה; "קנטורים עילגים לעולם היא השמיעה ותו לא. "והתהלכה בין אבני ירושלים וחלום קשה בין שיניה, "בדם קר עם ילדי מהגרים מושתנים קרמה חלום אכזרי: "על שלושה פשעי ירושלים ועל ארבעה נבוא "בסטנים, ברימונים ומכונות ירייה זוועה חיה יפהפייה "משיח אש בעמק המצלבה וחרב של אש על רחביה "הדר אכזרי ואיום שיקוד עינו יבעיר את הסוכנות. "כעבור שבע שנים נזדמן לי וראיתי את חייה "בבירה מערב אירופית, "בצללים צפוניים. עודה לבדה, "אבל גופה וגם חייה נעשו פשוטים יותר; "מצאה משהו בספרים, וקצת יותר מזה "ביומיום האנושי של העולם. חכמי ירושלים היו מתלהבים "ממנה היום פחות מקודם, אבל היא מילטה משהו מנפשה, "ואני שמח בשמחתה." זה אחד השירים המפורסמים וגם הנוקבים ביותר על מה שמכונה בשיח הישראלי "הפער העדתי" והחלוקה הישראלית הבוטה, השטחית לאשכנזים ומזרחיים. אבל מה שבו לא שטחי ולא שגור הוא האופן שבו מדבר נציג של מה שהוא קורא כאן עולם ציוני מתקדם מול נציגה סמלית של העולם הציוני הנכשל, שנמצא באחד מהשיכונים של מערב ירושלים. והנקודה המעניינת היא זה שהדובר, המשורר, איננו איזה צדיק שעומד מעל התמונה ומצקצק בלשונו וכותב איזשהו שיר זעם על התנהגות או רוצה לתקן משהו, ובשונה מכל דיבור אחר, הוא הרע עצמו. כך הוא פותח: "ידעתי אותה בנעוריה, מאוד בנעוריה". וידעתי בעברית מקראית וגם עכשווית ומה שמופיע אחר כך בעברית ישראלית "לזיין". וזה מה שהיה ומתוך זה יוצא השיר. והמשורר איננו נמצא בתוך איזה תווך הומניסטי או במגדל שן. הוא נמצא במקום אחר, הוא חלק מההתרחשות, הוא חלק מן האלימות, הוא בעצם הנציג שלה בעצמו, בעצם השיר וגם בחייו ובמעשיו בהיותו משכיל אשכנזי בתוך ההקשר הירושלמי. ומתוך זה יוצא השיר. אלא שבשונה מכל דיבור אחר הוא רואה את עצמו כחלק מהתרחשות אלימה ורעה. ומתוך זה הוא יוצא לא כאותו רשע שמההגדה של פסח, של "מה העבודה הזאת לכם", אלא, מה העניין הזה לנו? לאנחנו? לאיזשהו "אני" חדש. והוא מבין גם את סיפורה של הנערה מירושלים כמי שהיא לא מוכנה להמשיך להיות בתוך העולם הציוני, כי העולם הציוני עשה בדיוק את מה שהוא עשה. והיא נמצאת עכשיו באחת מערי המערב וציון היא לא הייתה מקום בשבילה. והסיכוי או הסכנה שציון איננה מקום טוב, ושמה שמתרחש בו בין בני אדם הוא אלים ואולי אלים במיוחד, ושאולי מה שעושים יהודים עם יהודים בהפרדה העדתית שלהם, הוא סוג של פשע נגד אנושות מסוימת, נמצא בתוך השיר הזה. והאזהרה שנמצאת כאן, על הפירוק של התרבות הישראלית נמצאת בתוך השיר. הרי מה שהוא מביא בשמה היא בפני עצמה לא היה לה קול באותם ימים. כמו שהוא אומר: "כשהיא הייתה מדברת מה שיצא מזה רק קנטורים עילגים לעולם "ותו לא." אבל מה שהיא הייתה אומרת, ומה שהוא שם בפיה, זה משהו שפתיחתו היא תנ"כית והיא חזון של השמדה. "על שלושה פשעי ירושלים ועל ארבעה." אותה נוסחה נבואית, תנ"כית, על שלושה ועל ארבעה ונבוא בסטנים, כלומר איזו מלחמה פנימית שאמורה הייתה לקרות מתוך ההשפלה שמתרחשת כאן והתפיסה הזאת שההשפלה מתרחשת קודם כל באיזה מין סוג איום של חיי מין. כל זה נמצא בתוך השיר הזה. זאת משפחה חדשה של נושאים. מה שפותח העידן הזה בתוך השירה העברית, מצד אחד הוא פותח את הדיבור על עולם הנפש בממד אחר לגמרי. את הדבר הזה גם הוא יורש במובן מסוים דווקא מביאליק, ומצד שני הוא פותח את הדיון בחברה הישראלית וזאת חברה שלא הייתה, כחברה, בעולמה של שירת התחייה. העולם כאן איננו עוד היהדות או הקהילה, אלא התרחשות אותנטית, פוליטית, מסובכת, שמשמעותה היא כלכלית ופוליטית בתוך ההקשר הישראלי.