הפואמה שבה מנסח אורי צבי גרינברג את החוויה הארצישראלית הגדולה, האקסטטית שלו, היא ׳הגברות העולה׳, ואני רוצה לקרוא מתוכה את השיר המכונה ׳הזדהרות׳. ״הזדהרות גדולה בגוף. ״כמו היכל של זכוכית. ״על כיפת הזהב גם שמש הזמן מכופלת. ״וכוורד המכווה עין שדי באמצע הנפש. ״איך אשא הזוהר הזה ״וגם לחם הקלוקל יזדהר בידיי. גם בשר ארוחתי ״יראה כחי על צלחת. סימני קריאה צעוקים בבשרי כחזיזים. ״הגברות העולה באקלימה של ארץ הנביאים. ״ואנוכי נולדתי בפולין ״בן רך ליהדות ובכור לבית אבא. ״איך אפשר שגוף ירושלמי זה נולד בפולין? ״ובשרי הרך החל לספוג בנקבי העור ״את ניגון האסון הנפלא, את הוד המפולת. ״תמצית התפילה של אבא בטלית ובתפילין. ״טיפות דם אמי השוקעה עם טיק האורלוגין. ״וגם את הסתיו. את הגשם שיורד בכדי על שכמנו היהודי. ״את הגופרית שיש בגידופים ובעיני הגויים. ״ועלי הן גם הרהרה אמי, ״ככל אמא יהודית בלידתה בן מהרהרת. ״אפשר שיגדל היונק הזה ויהא מאור לכנסת ישראל בעולם, ״שיהא לה הרועה, ניצלתי בנס מידי גויים, ״יבורך אל אבי! ואל התולעים לא באתי ״באדמת הסלווים יהודי מנותח. הזדהרות גדולה בגוף, ״אני כל כך ירושלמי! ״גם מצלעותיי מתרונן האור למשיח. ״יבוא ויקווה בעורקים הדם אשר נשפך! ״יהודה! שומרון! גליל! הריי! עמקיי! מדבריי וימיי! ״עין חרוד, תל יוסף, ובית אלפא, שתי דגניות קודחות! ״ירושלים, תפילין של ראש והעמק, של יד! ״למד ווין בכל הקיבוצים בהוד אלוהי כל הדווים למלכות! ״סיני העשן על כתפו של אבא בפולין ״ופניו כפני הדמדומים. ויש, כמו שעווה! ״נרות בשבעת הקנים שאמא מדליקה והאור ירושלמי כל כך. ״ירושלים אצלנו! האם זה ״מקור אורי? ענני, אל אבי בציון!״ משהו מן הקול הזה נשמע גם בשיריו של רימון שקראנו בשיעור הקודם, אבל אפשר לומר שמה שנאמר שם בקול אנושי נאמר כאן בממדים כמעט על אנושיים. משהו מזה ואפילו דומה מאוד יש בשירתו של שלונסקי, במיוחד אותו קטע שבו הוא אומר זה קשור באיזשהו אופן זורם לגמרי לאבא ואמא וזה נראה כאילו אני עושה את מה שתקוותם ציירה בלאו הכי ושהאיש הזה, הבן הזה של אמא, ״אפשר שיגדל היונק ויהא מאור לכנסת ישראל בעולם, שיהא לה הרועה״. הרועה גם במובן של המשיח, גם במובן של המנהיג וגם כמי שבאמת יעבוד קרוב לצאן. שוב אותו גדי, אותו עולם פסטורלי שהוא עולם של סמל הגאולה. לכן, הוא מופיע כאן בצורה כזאת, אבל הכל נאמר באופן אחר לגמרי. אורי צבי גרינברג בונה את החוויה הדתית, האקסטטית שלו שמלאה שמחה עד מעבר לגבולי ההשגה בכלל, כחוויה שקורית לו בגוף בתוכו בצורה שהיא על גבול הפלאית, מתרחשת הזדהרות בגוף עצמו. המושגים שהוא לוקח הם מן הזוהר, מן המיסטיקה היהודית וגם דרך ׳זוהר׳ של ביאליק, והמבנה שביאליק מתאר גם שם וגם בפואמה ׳הבריכה׳ של שמש ואני והדברים האלה שהופכים כמאורות מקבילים, האני והיקום נמצאים גם כאן אלא שנדמה שהשמש כולה היא בתוך הנפש. השמש הזאת נמצאת בתוך תודעה. ההבדל בין שירת ביאליק ושירת אורי צבי גרינברג נמצא באותו מעבר אקספרסיוניסטי שבו לאמן נדמה שהעולם כולו הופנם והפך לתמונה תודעתית ושהקיום כולו מוגשם גם במיקרוקוסמוס של ה׳אני׳. האדם הרומנטי איננו מיקרוקוסמוס של כל העולם, הוא אדם מול הקוסמוס ולפעמים הוא משיג בעזרת השגה כמעט נבואית את עוצמות האלוהות. מה שקורה בתמורה האקספרסיוניסטית שבסופו של עניין האדם הוא הכל, למרות שדיוקנו קטן כל כך דווקא בהיותו אדם פרולטרי, אבל החוויה ביצירה אמנותית מושלכת על הבד כולו, הנפש היא היקום וכך זה גם כאן, והוא מגדיר את מצבו הארצישראלי כהזדהרות שהופכת את גופו למקור אנרגיה כל כך עז שגם הלחם הקלוקל שבידיו, הלחם הגרוע, הקטן, לחם עוני, מזדהר ונדמה שהאוכל על הצלחת, שבשר הארוחה על הצלחת חוזר להיות חי כאילו חשמלו אותו. אחר כך ראו את התהייה הזאת, איך זה ייתכן שאני ירושלמי ונולדתי בפולין? הקשר הזה בין מושגי הגלות ומושגי הגאולה הופכים כאן שוב לאיזשהו מהלך שהתיקון שלו או הגאולה שלו יוצרת בו חיבור והוא טוען ׳אני ירושלמי, אני יצור ירושלמי׳, ״אני כל כך ירושלמי״, הוא אומר. כלומר, להיות ירושלמי בהקשר הזה ולהגיד בסיום ״ירושלים אצלנו״ הוא להימצא בתוך המחשבה הציונית בשיא דתיותה. זאת איננה ירושלים הארצית, אין בה רובעים ואין בה שייכויות לעמים אחרים, היא נמצאת כל כולה בתוך מחשבה טקסית שהיא בתוך איזה מין מדיום הזוי, דתי מאוד שבו המשיח מחזיר את הדברים על תיקונם, ובתוך זה, הוא רואה גם כמו שלונסקי את מעשה הטקס היהודי על התפילין והתפילה כי הוא כאילו מתרחש בארץ הנבנית כולה, ״״יהודה! שומרון! גליל! הריי! עמקיי! מדבריי וימיי! ״״עין חרוד, תל יוסף, ובית אלפא, ״שתי דגניות קודחות!״, דגניה א׳ ודגניה ב׳, אבל הן קודחות משום שהן כחולות כפרחי דגן, ״ירושלים, תפילין של ראש, העמק, תפילין של יד!״, כלומר תפילין של יד, כלומר ירושלים היא הראש הדתי, העמק הוא המעשה. כך נתפס העמק וזהו עולמה של ארץ ישראל בשנות ה-20. העמק הוא סמל להגשמה המשיחית של הציונות. הקיבוצים נתפסים כצדיקים, ״למד ווין בכל הקיבוצים״. כלומר, הם הצדיקים שפזורים בישות היהודית בכל העולם, משמעותם היא העלאת הניצוצות מתוך הקליפות בעולם הזה. המשמעות של הציונות היא לכן מיסטית לחלוטין. ההתרחשות בשיר הזה איננה רק אקסטטית, יש בה איזה מין צירוף מקיף מאוד של התרחשות היסטורית בתוך ה׳אני׳ והוא חושף את זה והוא לא חושף את זה כאידאה אלא כתחושה, כחוויה. זה בדיוק עניינה היחיד במינו של השירה באותו דור ושום מדיום, לא במוזיקה הישראלית של אותו דור שהלכו ונוצרו בה כבר כמה יצירות ובוודאי שירים, אותם שירים מושרים שנוצרו בעמק, וודאי שלא בציור הארצישראלי הצעיר שאמנם התכוון לרעיונות האלה אבל אף פעם לא הגיע ליכולת לנסח את זה בצורה כל כך מבריקה ומצד שני כל כך נועזת ומקיפה. כלומר, תחומי המשמעות שהעזו אנשים כאלה לצרף אלה עם אלה, גם יוסף צבי רימון וגם שלונסקי ובעיקר אורי צבי גרינברג, אין להם תקדים, הם הולכים צעד גדול מאוד אחרי דור ביאליק וטשרניחובסקי בצירוף הדתי שהם יוצרים בין התרחשות היסטורית, קונקרטית, מעשית לגמרי שיש לה משמעות פוליטית ביחס לעמים ומשטרים אחרים וכמובן משמעות טכנית לא פשוטה של יישוב הארץ, משמעות פוליטית של קניית האדמה או כיבושה, כל הדברים האלה מקבלים דווקא על ידי השירה את החיבור העז ביותר למשמעות האסכטולוגית המשיחית שלהם.
