השיר ׳יום פתאומי׳ עשוי ללמד משהו מן הקסם או מן הכישוף שהשירה הזאת הילכה אל בני הדור, והיא מהבחינה הזאת, יחידה במינה. כמעט כל ההדים על הפגישות הראשונות שלהם עם השירה הזאת בשנות ה-30 וה-40, משתמשים במילה ׳כישוף׳ וגם המבקרים שביקרו את השירה הזאת 20 או 30 שנה מאוחר יותר, באו בטענות על אלמנט הכישוף הזה. מהו בדיוק המישור שבו מתרחש הכישוף הזה? מדוע הוא פעל באופן הזה? מדוע בוא גם מובחן במידה כזאת ממשורר שלונסקי שהוא אביו הרוחני או אורי צבי גרינברג הפועל באותה תקופה בדיוק? ׳יום פתאומי׳. ״לא החג פה המריא, לא בשורת היונה, ״אבל חלונות להטו לראותנו, אבל השמיים, כעז לבנה, ״עלו ללחך את חציר גגותינו. העיר מרודפת ידיים חמות. ״בשחוק מחבואים נשוקה וצבוטה היא. ״הנה מטפסים על חזה החומות גנים אדומי שפתיים. ״המולה, לביאה וחליל, איילת! ״הרכיבני השוק על כתף אדירה. ״אלוהי, הדורה היא עירך ההוללת, ״הוציאנה אליי לזירה! על שפתינו הזקין החיוך הנרפה, ״בבתי הבדידות צעדינו שרכנו, ״שיממון עתותיך שגור בעל פה ״וגדולי חכמיו אנחנו. אבל ״כי תושיט לקראתנו הפרח, מי בנתיבות חלבך יעבור? ״ליבנו דומע כמו חפרפרת, הוא עיוור, הוא עיוור באור. ״כי תגניב לו שמחה, כאורחת ״של חג, שתבוא ותיגע ואיננה מי יאמר לה? ״במה יפאר השולחן? ואיפה, ואיפה יושיבנה? ״הה, אלי החזק! ״גגותינו מוטים לאסיף עצבונך בלילות וערביים. ״כי תשליך עליהם אור חיוך אמיתי, ״יכשלו עמודי הבית״. מי ששומע את השיר הזה לראשונה כמעט לא מבין בו משפט אחד שלם. הקושי הזה, המישור שבו משפט של אלתרמן הוא קשה הוא מהותי לאותו כישוף. השומע נמצא בתוך תהליך שבו מילים ענקיות, משהו מבהיק בכל קטע של משפט, יוצרות איזשהו קשר שהוא מעבר לתחביר. התחביר הוא קשה ביותר. ראו למשל את המשפט, ״לא החג פה המריא, ״לא בשורת היונה, אבל חלונות להטו לראותנו, ״אבל השמיים, כעז לבנה, עלו ללחך את חציר גגותינו״. ״לא החג פה המריא״, בדרך כלל חגים ממריאים? ״לא בשורת היונה״, בדרך כלל בשורות היונה ממריאות? מהי בשורת היונה? לעומת זאת, אבל לא הם עשו זאת, ״אבל חלונות להוטות לראותנו״. כלומר, בניגוד לכך שלא החג המריא, החלונות להטו לראות אותנו, ממתי החלונות רואים אותנו? ועוד דבר, השמיים, בניגוד למה שלא קרה, ״השמיים, כעז לבנה, עלו ללחך את חציר גגותינו״. נגיד שגגותנו עשויים חציר כבאירופה במאות הקודמות, אבל מדוע השמיים עולים ללחך ולא יורדים לחכך, הרי הם מעלינו? התמונה היא תמוהה מהמון כיוונים. לא אכנס כרגע ללוגיקה המצחיקה קצת של המשפט הזה, והמשחק הנחמד שהוא עושה בין הדברים האלה אבל אתם שמים לב איך המשפט עובד לא דרך הלוגיקה שלו בכלל, הוא עובד אחרת לגמרי, ׳חג׳, ׳ממריא׳, ׳בשורה׳, ׳יונה׳, ׳חלונות׳, ׳שמיים׳, ׳עז׳, ׳אנחנו׳, אחר כך העיר פתאום מופיעה כאן אחרת לגמרי, ״מרודפת ידיים חמות. בשחוק מחבואים נשוקה ״וצבוטה היא״. העיר כולה הפכה לאישה הופעת שאיזה גבר מזמוטי הולך וצובט אותה. הכל אפוף איזו חושניות ואיזו אנרגיה אדירה. האנרגיה הזאת היא הפועלת כאן. זאת שירה שפועלת ברמות שונות מאוד של דיבור, והיא לא מביאה אותם בכלל לכדי ההכחדה, וכל זה נמצא בתוך רצף שועט ממש, אי אפשר לעצור אותו, כן. העיר ״מרודפת ידיים חמות. בשחוק מחבואים נשוקה וצבוטה היא. הנה מטפסים על חזה החומות גנים אדומי שפתיים״. עכשיו, האנרגיות השונות האלה הולכות ובונות איזושהי אווירה ואיזו דחיסות מחשבתית ומתוכה הולך וצומח השיר. רק בקריאה שלישית, רביעית, לפעמים הקריאה העשרים, הולך ומתבהר הדבר ההגותי הלגמרי מדויק שמתרחש כאן שבו לא רק השעטה האדירה הזאת שבה נפתח בשיר, בחושניות חיונית כל כך, ולא רק תמונת השוק הזה שהדובר מבקש מן האלה שיוציא אותה אליו. הדובר פתאום נמצא בתוך איזה מין תחושה שהוא הקרקסר, הוא האימפרסריו של כל העולם ואליו השוק הזה יגיע, ואז פתאום השיר מתהפך. פתאום טון אחר לגמרי ואחרי האלגרו הזה והתרועה הזאת, האנחנו שהדובר מדבר בשמם, מופיעים בצורה אחרת לגמרי, כאילו הם זקנים, שמוטים, עצובים, מתנהלים בקושי מיום ליום. ״על שפתינו הזקין החיוך הנרפה, ״בבתי הבדידות צעדינו שרכנו, ״שיממון עתותיך שגור בעל פה ״וגדולי חכמיו אנחנו״. ראו קודם כל את המעבר בין הצבעים, בין הבוהק, בין האנרגיות, בתזמור וההרגשה ששוב האנחנו האלה מצויים באיזה מצב שהוא כל כך קיצוני שכמעט רק בתיאטרון אפשר להגיע אליו. החיוך הנרפה הזקין על שפתינו. ראו איך המטאפורה נותנת לחיוך, חיוט משל עצמו והפנים של כל האנשים נראים עלובים ועצובים ביותר, שרויים בבתי בדידות והחוכמה הגדולה שלהם היא הפנמת העתות השוממים של האל. הגדרת החוכמה כאן היא גם כן מפתיעה, אנחנו חכמים בידיעה בעל פה של שיממון, עתותיו של האל. משהו חד גוני לגמרי שהוא החוכמה, הוא הדבר שאנחנו יודעים יותר מכל ועכשיו מתחילה עלילה חדשה והיא מעניינת מאוד, אבל ״כי תושיט לקראתנו הפרח, מי בנתיבות חלבך יעבור?״. שוב, משפט שקריאה בראשונה הוא קשה מאוד. האל, אם יושיט פרח אלינו, לא נצליח לעבור בתוך השפע העצום שיוצא מן ההושטה היפה הזאת. נתיבות החלב, שביל החלב, את זה הופך אלתרמן לאיזה מקום שכאילו נשפך מן האל שפע בצורת חלב. אנחנו לא נעמוד באור הטוב הזה, אנחנו לא נעמוד ביופי הזה, ״ליבנו דומע ״כמו חפרפרת, הוא עיוור, הוא עיוור באור. עכשיו שני דברים ראו כאן. אחד, קודם כל, הדימוי הכל כך מפתיע והכל כך כובש הזה. פתאום המבט בין הלב,ליבנו, לבין דמותה של חפרפת שמוציאים אותה פתאום מן האדמה ואין לה שום יכולת לחיות באור. איכ, היד חושך והנה ליבנו הוםך לחפרפרת בוא, והמישור השני הוא ההרתעה חזרה, חזרה דרמטית, הנאפורה הזאת, :הוא עיוור, הוא עיוור באור ואחר כך הוא חוזר, ׳ואחר כך הוא חוזר׳, ואיפה ואיפה נושיבנה. אנחנו שמים לב לטון המלאכותי בכוונה לטון התיאטרוני הזה, להרגשה שהדובר הזה איננו בדיוק אדם בחיי היומיום שלו. אין כאן מן הספונטינות הכל כך פשוטה שפגשנו נגיד בשיריה של אסתר ראב, וכגם בגיבור של רחל, דבר אחר לגמרי. משהו גדול יש בטון הזה, משהו על אנושי, לא במובן שהוא אלוהי, אלא במובן שהוא באמת כולל אנשים רבים. ישנה הרגשה ש"האנחנו" הזה הוא באמת איזה עם רב, כמעט המין האנושי כולו. אלתרמן מהלך בגדולות מאוד והשאלה שהוא מעלה כאן על הפרק האם אנחנו יכולים לעמוד בשמחה? האם אנחנו יכולים לעמוד בטוב. וזה קושר בסופו של עניין לפתיחת השיר "לא החג פה המריא, לא בשורת היונה". ואז שלושת הבתים האחרונים האלה "כי תגניב לו שמחה כאורחת של חג שתבוא שתגע ואיננה", אם האלוהות אם הגורל, אם החיים יזמנו לנו שמחה, איזו אורחת כזאת, אנחנו לא נדע מה לעשות בה. מי יאמר לה? במה יפאר השולחן? אין לנו מקום בשבילה. איפה ואיפה תושיבנה? אין לנו כיסא כמו לאליהו הנביא כדי לתת לאורחת הגדולה והנפלאה הזאת. והסיום מעלה את זה לדרגת סמל עוד קיצונית הרבה יותר, הוא אומר הגגות שלנו, אותן גגות קש שהוא תיאר בהתחלה ההם "מוטים להאסיף עיצבונך בלילות וערביים". הם מאוד מתאימים לאיסוף עצב, אבל אם אתה משליך עליהם אור חיוך אמיתי, אם איזשהו דבר טוב נוחת על גורלנו יכשלו עמודי הבית, הכל יתמוטט. אנחנו לא נעמוד בזה. ברור שהדברים האלה דיברו ועשויים לדבר עוד דורות רבים אל תודעת האדם. הדברים האלה רציניים מאוד איזה מקום יש לשמחה ליכולת לשמוח באמת בתוך הציוויליזציה? הרי הציווי "ושמחת בחגך" לא שייך לזה בדיוק, זה ברור, כן? זאת לא, זה לא פועל כך. השמחה כארוע נפשי כאיזו אקסטזה של הרגש ושל החיוניות כפי שהיא מעוצבת בחלק הראשון של השיר היא דבר בלתי אפשרי בעצם בתוך החיים האותנטיים שלנו. וראו כמה משונה ומה נהיה המבנה של השיר, קודם כל הוא מציג את הבלתי אפשרי הזה ואת האקסטזה הזאת שבה הוא פונה לאל, "הו! הו!", כן, אלוהי, הוציאנה אלי לזירה תן לי את העוצמה הזאת של הציוויליזציה. ואז הוא מסביר את ההיפוך הזה. השיר הזה יש בו איזו הצבעה אל העובדה שראשית פעולתו של שיר אלתרמני היא דווקא אל מישורים בלתי מודעים. הוא פונה אל השומע דרך דברים אולי תינוקיים מאוד, ראשוניים מאוד. ולכן כוחו של המשקל, "עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא "והדרך עודנה נפקחת לאורך וענן בשמיו", יש בה משהו שהעירסול שלו לא בא להרדים בדיוק, אלא בה לערפל את התפיסה כדי להפעיל בה מישורים כמהיים, ראשוניים, שעוסקים באלמנטים הגדולים של המשמעויות. וכך אלתרמן גם מעז לגעת בדברים הגדולים האלה. ולכן גם העמידה מולם היא איננה ריאליסטית. היא נמצאת בתוך מישור הזוי, חלומי, שבו גם אפשר לומר את הדברים הלא טבעיים האלה, כמו "ואיפה ואיפה יושיבנה." השיר הבא הוא השיר "ירח", שהוא אחד המפורסמים בספר הזה, משום שהוא השיר שאליו כיוון נתן זך מקץ שלושים שנה את, עשרים שנה, את חציו. אלה חצי הביקורת שיצרו מקץ אותן עשרים שנה איזו הפרה, איזה עירעור של ההגמוניה של אלתרמן בשירה העברית של קום המדינה.
