ספרו הבא של אלתרמן יצא לאור ב-1944, ממש במהלכה של מלחמת העולם השנייה והוא ׳שירי מכות מצרים׳. שוב מאוד בולט המבנה הפואמטי, זאת יצירה שהיא פואמה, כלומר שיר ענק שעשוי עשרה שירים שממודלים כל אחד על אחת ממכות מצרים, מבוא ואפילוג. ובעצם במהלך הזה, ׳כוכבים בחוץ׳, ׳שמחת עניים׳, ׳שירי מכות מצרים׳, בצעם נוצר דבר אחד גדול שהוא הכניסה הענקית והבאמת מרשימה ביותר של אלתרמן אל תחום השירה העברית של הדור, ובעצם בהשוואה לשני הדברים האלה ברור שגם ב׳כוכבים בחוץ׳ הוא במובן מסוים מין פואמה. קובץ השירים הוא כל כך הומוגני מבחינת מהלכו והגיבור שלו והדרך והתהפוכות שהוא עובר לאורך הספר הופכות אותו גם לקרוב להיות פואמה אבל מצד אחר, ׳שירי מכות מצרים׳ הוא הגוף המהודק ביותר בין יצירותיו ובו אנחנו גם יכולים לראות עד איזה קיצוניות הגיעה התפיסה הפורמאלית שלו. לשיר יש סדר מדוד, לא זו בלבד שהוא מחולק לעשרה חלקים על פי מכות מצרים אלא שכל מכה עשויה בדיוק באותה צורה ויש לה שישה בתים ובכל בית ארבעה טורים וכל השירים האלה נחרזים באותה צורה וכל הטורים בדיוק באותו אורך ואותו מספר של הברות בכל שורה. הסדר המופתי הזה הוא חלק מעניינו של השיר משום שאחד הדברים שאלתרמן רוצה להבליט במהלך ההתרחשות הזאת, שההתרחשות הזאת יש בה איזשהו סוג של היגיון, יש איזשהו חוק ובשיר השביעי ׳ברד׳ אומר האב לבן. כל אחד מן השירים האלה עשוי תיאור של מכה ממכות מצרים ואחר כך מעין דיאלוג בין הבן והאב. האב אומר לבן, ״בכורי, בכורי הבן, ״לא תוהו עוד. לא תוהו גם כאן חוקים ברזל, ״לא נחקקו לתוהו״. יש כאן חוקים של ברזל ואחד החוקים האלה הוא הסדר העשרוני הזה שאני אשתדל אחר כך לתת רעיון ראשוני מאוד באשר למשמעותו. על כל פנים, היצירה הזאת נמצאת שוב במרחב הגותי לגמרי. היא איננה מתארת מלחמה מן ההווה, היא איננה מתארת את השואה והיא איננה גם רוצה להתייחס אל ענייני השואה, ואני מזכיר שוב, אלתרמן עסק בשואה אבל הוא עסק בה בשירה העיתונאית של הזמן ההוא בטורים האלה, ב׳טור השביעי׳, בשירי ׳הטור השביעי׳, וכמה משיריו הם מהשירים החשובים של הדור בזיקה לתגובה של היישוב לחדשות האיומות האלה שהם הגיעו מאירופה, שאותן הוא הכיר מקרוב מאוד גם בהיותו עובד בעיתון, ואילו את היצירה הפואמטית הזאת הוא השאיר בגובה רעיוני שגם בו יש חידה גדולה משום ששירי מכות מצרים האלה נכתבות מנקודת ראות של מצרים ולא של בני ישראל במצרים, והן אינן עוסקות ביציאת מצרים שהיא העניין שהציונות העלתה על נס בצורה כזאת ויש בה איזה סירוב גמור להיכנס בכלל לסיפור היהודי. הגיבורים של השיר הם אב ובן מצריים הניגפים לאט לאט במכות עד מותו של הבן במכת הבכורות. היוצא הוא שקודם כל ברור שמדובר כאן על אדם הניגף בעיר או בציוויליזציה מוכת אסון באשר הוא, ולא בישראל דווקא ולא בתוך ההקשר היהודי. העובדה שזה נכתב דווקא או יוצא לאור דווקא בעיצומה של מלחמת העולם השנייה אומרת כמובן דרשני ורבים רצו לדרוש את זה בכל מיני צורות ואני לא רוצה להתייחס לשאלה הזאת כי אין לי עליה תשובה. הפתיחה של השיר מסבירה משהו והדבר הזה בהחלט עקרוני. השיר נקרא ׳בדרך נא אמון׳, נא אמון, העיר המצרית. ״נא אמון, מברזל ציריך ״שערים נתלשו בילל. ״ותבאנה מכות מצרים. לעשות בך משפט בליל. ״נא אמון, אז עלתה עד סהר ״צעקה ראשונה בלי עד. והחי אשר רץ אל שער ״נהפך ברוצו למת. ותעטפך זעקה, עיר מלך, ״ותניעך טלטלה פלאים. מהיכל עד גרגר המלח ״ומכתר ועד בלואים. בין קדומי סיפורי מורשת ״סיפורך המנודה לוהט. כדלקה רחוקה מגשת ״את עולה מעבי העת. וכזכרון עוונים ועונש ״בשלמה עקובה דמים ״קמת ניצבת בלי ישלוט בך עובש, ״על ראשית נתיבות עמים״. ״את גל-עד לשבטי הזעם ״הפוקדים יבשות ואי. ״ערי איש, כי תוצפנה רעם, ״בך רואות את עצמן בראי״. זהו הממד הרעיוני של השיר. נא אמון היא העיר הנגופה באשר היא. ״ערי איש, כי תוצפנה רעם״, כשרעם, כלומר אסון. אסור לשכוח גם ש׳רעם׳ הוא משמעותה של המילה פוגרום, למשל, והוא גם בסיסה של המילה ׳שואה׳. ׳שואה׳ משמעותה הארכאית היא סערת גשמים, לא יותר מזה. כלומר, ערי אדם, כלומר הציוויליזציה האנושית רואה בך את מופת ההימצאות באסון. השיר הזה הוא על אסון הנופל על הציוויליזציה האנושית. עכשיו הדבר המרתק הוא איזה פירוש נותן אלתרמן לעשרת המכות. המכה המקראית כזכור איננה אלא מלחמה בין אלים, היא ההוכחה של האל האחד, האל של בני ישראל שהוא חזק מאלי מצרים ומהחוכמה האלוהית של חרטומי מצרים. המכות האלה שם הם הוכחה במלחמת האלים. זוהי באיזשהו מקום מלחמת הענקים שמתוכם יוצא הסיפור האפי המקראי. אלתרמן מפרש את כל הסיפור הזה באופן אחר לגמרי ופירושו נשען דווקא על המדרש. אני אקרא את השיר ׳דם׳ שיסביר מיד איזו תפיסה חדשה עולה כאן לגבי מהן המכות האלה? מהי מכת מצרים? ׳דם׳. ״נחשף לילך, אמון. דרך כוכב הגר ״ואורו לו כאש פני אגמים ובאר. ״וקמת כשופה, אמון, כיהלום שני, ״ממחלפות עלמה ועד פרוטת עני. ״פרוטת עני לוהבת כאישון דמים. ״בפי עלמה שואבת צעקת אימים. ״קפאה משכה ידיה אל אדיר, הצל. ״ועף הדלי לבאר. ועד כלותו צלצל. ״היכה שני זוהר פני ישנים וער. ״צמות עלמה צונחות כפטל על פי הבאר. ״דולקים ריסי החי ושפתיהם שרב. ״אבי, קורא הבן. בכורי, עונה האב. סחרחר אני, אבי, סחרחר לא ממחול. ״ניחר אני, אבי, ניחר אני כחול. ״חבקני כביום שוד. סמכני עד אובד. ״סמכני, אב, בנטף מים מן הכד. ״בכורי, בכורי הבן, לדם היו המים, ״כי דם טהור, בכורי, כי דם שופך כמים. ״חשכו עומקי הבאר, אדמו עיני הבעיר, ״כי דם היה בעיר ולא חרדה העיר. ״אבי, אין קץ, אבי, אין קץ לצימאון. ״כוכב גרים, בכורי, זוהר על עיר אמון. ״מימיה, אב, קמים כאש בכדיהם. ״דמיה, בן, סומים ואנו בידיהם״. זה השיר. ברור כי העיר מוצפת דבר אדום, אבל זה לא היאור שהפך אדום. במקום מים יש דם והאב מפרש זאת: "כי דם טהור בכורי, "כי דם שופך כמים." הוא מבין את כל התתרחשות כאיזה הימצאות בתוך עונש, בתוך יחסים בין חטא ועונש. עכשיו מתרחש עונש. זהו זמן של עונש, זוהי מלחמה, והמצב שמתרחש כאן הוא של העדר מים, צמא נורא מאיזושהי סיבה שמובנת כדם. ברור שהבאר שאליה נזרק הדלי היא ריקה ויבשה. הדלי מצלצל על תחתיתה של הבאר. הוא לא פוגש מים. הדם שבא במקום מים הופך מהסיפור המקראי למטאפורה. והמטאפורה הזאת היא להימצאות בתוך מצב של אסון שהולך ומתגבר משיר לשיר. החלוקה ל-10 המכות היא מעין חלוקת חורבן ל-10 שלבים. בדבר הזה בדיוק אלתרמן הולך בעקבותיו של המדרש שאומר בתכסיס של מלכים היכה הקב"ה את מצרים. כלומר, באופן שבו מלכים צרים על עיר. והמדרש בכל מכה מפרש אותה. הדם הוא הפגיעה במקורות המים. ואחר כך, כל שלב מבין המכות מפורש פירוש. זה דומה למצור שהטילו למשל הרומאים על הערים שעליהן הם צרו. הדבר הזה לא כל כך חשוב בפני עצמו, אלא בכך שהוא יוצר מימד פרשני שקודם כל מסית את מכות מצרים מן הסיפור המקראי, החד פעמי, שאחריו יציאת מצרים היא התנועה אל החירות, אל מימד אחר שבו הוא רב פעמי, הוא מחזורי והוא קורה שוב ושוב לערי האדם, לציוויליזציה האנושית, ושהוא גם מובן מראש כמטאפורה. כלומר, זה דומה באופן סמלי לתהליכים שמתגשמים בכל פעם באופן אחר. השיר 'דבר' למשל. השיר איננו עוסק דווקא בדיוק במחלה הספציפית, אלא במה שקוראים לו דבר כשלב בתוך או התמוטטות של ציוויליזציה ולמכלול התגובות הפסיכולוגיות שאופפות את ההמון בתקופה של אסון. אני אקרא את השיר החמישי 'דבר': "אור לפידים, אמון! "אור צה"ל וחימה! אור לפידים עקום! "קופו של אור חמה! אמון בנפול גוויות, "אמון בשחור וזיו, כיער בברק "וכמו אישה בריב! יש וירדוף האיש, "הלום וקרוע סגור, שמחת הבלות אחת, קטנה מן האנקור. אבל בליל הנגף, "כמודע בעם, פושטת השמחה כשודדי הים. "אמון, אור לפידיך יעבור עמים, "עוד שמחתך תצלח יבשת וימים. "מדור אל דור, אמון כסוד היא תגונב. "אבי, קורא הבן. בכורי, עונה האב. "אבי, עשן גוויות עולה ורם כחוק. "אבי, ליבי יוצא אל הבלים ושחוק. "אל הבלים, אבי, אל שיר ומעוף צעיף. "את השמחה, אבי, אראה ולא אוסיף! "בכורי, בכורי הבן, שמחת ברכת שמיים', "היתה כמו קללה יורדת משמיים. "אשרי שלא קראה ולא שמע שמעה, בהיות אביה פחד "והילל אימה. אבי, גופי רונן כחלילי אגמון. "בלפידים, בכורי, שוצפת עיר אמון. "מכים תופיה, אב, וחצוצרות קלל. "עלי סיפיה, בן, גם שמחתה חלל." הסברו של האב, הוא העניין. זו השמחה שתוקפת את הציווליזציה האנושית בעיצומה של ההיחרבות, של הקטסטרופה. השמחה הזאת היא איננה שמחה רגילה. כמו שהוא מסביר, זו שמחה מתוך פחד. השמחה שהוא אומר: "להיות אבי הפחד והילל אימה." בהרבה סיפורים, גם על המגיפה השחורה ועל כל מיני שואות, אנחנו מוצאים את אותו רגע שבו יש איזה מין עולה, איזה מין שמחה של 'אכול ושתה כי מחר נמות.', איזה בזבוז גמור של כוחות וגם איזשהו רצון ליהנות הנאה פרוצה, גם משום שכל החוקים עכשיו נפרצו ושאין כבר שומרים בכל מיני ממגורות או כל מיני סוגים של שמחות. המושג הזה של שמחה, שמחה עקומה, שמחה גרוטסקית, של ההתרחשות של האסונות. אנחנו שמים לב שאלתרמן הפך את התנועה בין המכות לא רק לרשימה של תהליך ההרס של העיר, אלא למחשבה שיש לזה באמת תחביר. שזה פועל צעד אחרי צעד, ושהדבר איננו מכה, אלא הוא שלב. הוא שלב של התמוטטות הציווליזציה והעלייה של המצוקה ושל עליית כוחות קמאיים, פראיים, בתוך התהליך החברתי הרגיל. כלומר, ההרס ניחת לא רק מבחוץ, אלא גם מבפנים. הוא בעצם גם תהליך נפשי. עוד דבר אנחנו שמים לב, בכל שיר אלתרמן מוצא סוג אחר של מצלול שנותן לו איזו נוכחות יותר ויותר חריפה, כלומר כל פעם יש איזו הרגשה שהבעתה מקבלת צבע אחר וגם צליל אחר.
