אני מבקש לסיים את הדיבור על אורי צבי גרינברג דרך שיר מאוחר יותר שלו מראשית שנות ה-50. שיר שמגלה את רישומה של הטראומה היהודית, הן שלו כאדם שנולד בגליציה וראה את חורבן עיירתו בפרעות של מלחמת העולם הראשונה, ושנלחם במלחמת העולם הראשונה. ואחר כך היה עד למלחמת העולם השנייה, וחורבן יהדות אירופה הסופי. איך הוא כותב בארץ ישראל, כשהוא מביא את האפשרות להכיל בתוך החיים את כל הפרספקטיבה הזאת. שיר על ילדות והתפתחות אל תוך הבגרות ואפילו הזקנה. השיר מתוך קובץ יותר מאוחר "מנופים רחוקי מהות". השיר נקרא "רחוק רחוק". "והערש רחוקה "עשויה אלון יער וכותנתי הקטנה לבנה מכל לובן סהר "מונחת קפולה שם.. כי הילד איננו "הוא פה.. זה אני שגדלתי ממנו. "כל בני שעשועי על ספים בם רבצנו "קטנים כנבלי הניגון החטובים "כמסע ציפורי הילדות בסוף קיץ הגיעו אי שם.. "הגם אלו כאובים ובוערים באשר הם ונוהים לנחלים "מקום עצים וצללים? לו כן "וראיתי עד כאן עשנם ושמם הבוער בצירוף אותיות "אין זאת כי בוער רק אני בזמנם אני מתפלל לאלוהים "חסד למענם". השיר נפתח במעין משחק מחבואים עם הקורא. הוא מצביע על איזו תמונה רחוקה שבה ערש מיטת ילדותו עדיין נמצאת, כביכול באיזה מין מצב על זמני, ועליה גם נראה כותנתו הלבנה, כותנת הילדות או בגד השינה שלו מונחת שם, לבנה יותר מן הירח. ואז הוא פתאום רואה שהיא שם, היא ריקה. היא שם, כי הילד איננו. אז הוא קופץ אל השורה הבאה "הוא פה, זה אני שגדלתי ממנו" המשחק התמים הזה, הילדי לגמרי הוא הרבה יותר חמור. הוא בעצם מחריד. הוא משתמש כאן שוב בדרך האופיינית לשירה של דור התחייה להשתמש בפסוקים מקראיים באופן פעיל מאוד. הילד איננו. מי שזוכר את התורה, זוכר את דבריו של ראובן כשהוא בא אל הבור, אחרי ששאר אחיו מכרו את אחיו, והם מראים לו את הבור הריק ואת הכותונת המגואלת בדם. והוא אומר "הילד איננו, ואני אנא אני בא" ואחר כך הוא אומר, הילד איננו והמשפט ממשיך, אבל הוא לא נשמע. הוא פתאום קופץ. "הוא פה, זה אני שגדלתי ממנו" אני שבשיר, אני הכותב, אני במקום הזה. הוא יוצר מצב מאוד מעניין מבחינה טקסטואלית גם. הוא פה, איפה זה הפה הזה? המקום הוודאי ביותר הוא המקום הזה בשורה המקום שבו כתובה המילה פה, הוא פה. השיר השיר העברי, הנכתב בארץ ישראל, כבר במדינת ישראל ב-1952. הוא הילד שגדל מן הילד שנמכר וכותנתו מגואלת בדם. על הדמיון ליוסף לא צריך להוסיף מילה. אבל ברור שתמונת חייו ותמונת הזיכרון מכילה בור. ובור הוא הרבה יותר מאשר הבור של יוסף. הוא גם בור במובן המאיים שבו ראובן ראה את זה, ואולי במובן חמור עוד יותר. יש בור באמצע, והבור הזה איננו מנוסח הוא הופך כאן לשתיקה. וברור שגם מי שגדל ממנו, מן הילד האיננו הזה, ואין יותר ילד הילדיות נעלמה, ויש קיטוע בין הדבר הזה. שוב אני רוצה להזכיר את מושג האדם הגדל מילדותו של ביאליק. עם כל הקשיים של סוף הילדות הוא מדבר על כך שליבו אוצר בתוכו את תמצית האור, ותמצית הבשורה האלוהית שהייתה בה באופן זורם והמשכי. ואילו כאן ברור שיש איזשהו כרת עמוק. ובכל זאת, גדילה ממנו. כלומר, יש יחס כפול ולא מפוענח. יש יש כמה נקודות, כן הוא מסמן כאן באופן מעניין שתי נקודות, איזה מין אתנחתא שאיננה אופיינית לשימושים הרגילים של הכתיבה. לא נקודה, שהיא סוף משפט, ולא 3 נקודות שהן מורות לקורא לומר, נגיד תמשיך באופן הזה, Et cetera. אלא הפסקה אחרת. אולי עמוקה יותר, שהיא הפסקה של מה שנאמר. אחר כך הוא פונה אל תמונת עצמו ביחס לחבריו בילדותם, והנה הוא פתאום רואה אותם שהם נעדרים. והוא מבין, אם הם היו חיים הוא היה רואה עד מקומו את עשנם. זה מעניין מאוד, הרי הם הושמדו. אבל בעיניו דווקא הקיום החי הוא בערה והעלאת עשן. אם הם היו חיים הוא היה רואה את עשנם. והוא, הוא היחיד שבוער בזמנם. הזמן שהוא חי הוא זמנם של חבריו המתים. החי בארץ ישראל, הכותב בארץ ישראל, חי בזמנם של מתים. הדבר המפתיע והכל כך מעמיק בשיר הזה, הוא לא רק הכניסה אל המקור התנ"כי והשיבה ממנו אל העכשיו אלא ההיפוך של הסמל של השואה כבערה ושריפה. שעל פיה הבערה והשריפה איננה סמל שהיהודי רוצה לקחת ממנה, אלא הוא הופך אותו על פיו ואומר החי הוא הבוער בזמנו כלומר, החיים הם בערה. נוסף לכך, ראו את לשונו של אורי צבי גרינברג המאוחר בן ה-50, 50 וקצת שהולכת ומזדקקת, והופכת לדיבורית יותר ויותר. וגם מעזה לקחת את מושגי המשחק שמצאנו כמותם אצל שלונסקי המוקדם ולשלב אותם עם תמונה הגותית כל כך קודרת וחמורה. השיר הזה, ושיריו המאוחרים שונים מאוד משיריו המוקדמים יותר והם נמצאים כולם במודוס הזה, שחוזר ובונה את החיים מחדש וכותב אותם מחדש. והשיר הזה הוא אחת הדוגמאות לכך שכמעט כל שיר במחזורים האלה מגולל אחרת את סיפור החיים כולו, ובתוכו תמיד נקודת שבר עמוקה.
