"החולד". "לא להבל נשבעתי לך אומן. "לא לשווא עקבייך אשוף, עם החולד חתרתי מעומק "וכמוהו עיקש וכשוף. את עצבת ראשי המקריח. "את יגון ציפורניי הגדולות, את שמעיני בנפץ הטיח "בחירוק הרצפה בלילות. מול מראה משובצת בנחושת "מתנועע נרך האביון, ההולכים אל פנייך בחושך "גם בך צפו מכתלים וחביון. "ובצאתי לגונבך כשיבולת. "סנורני הנר בהילו, ונותרנו אני והחולד "חשכים וסמורים למולו. לא להבל נשבעתי לך אומן "ובצר לי גב ארץ אשוף. "אל חייך כליתי מעומק "כי החי הוא כישוף על כישוף. תמהוני את "ראי מה נלעגתי, מה שיננתי לכתך ועומדך. "גם על קט ותפל לא דילגתי "גם חרדתי מגיל בעדך. מסביבך מחשבתי מהלכת "מחשבתי מסמרת האור. על נזיד הפרור והלחם "והנר שיספיק למאור. ואני הגוחן אל ידייך, מיוגע וזקן כאמך "ונושא את עונייך ומורדייך, בלי מפלט ומנוח ממך. "את עצבת ראשי המקריח "את יגון ציפורניי הגדולות. טרדתי הכבדה מהשכיח "מועקת הרהוריי בלילות. כי נשברת הנך כשיבולת "וצרינו עומדים על תלם, ונותרנו אני והחולד "חשכים וסמורים למולם ובמראה משובצת בנחושת "מתנועע הנר הלוחך, את רואה את פנינו מחושך "ויודעת כי לא נשכחך. כי חצוי העולם, כי הוא שניים. "וכפולה היא המיית מספדו. כי אין בית בלי מת על כפיים "ואין מת שישכח את ביתו. ובלי קץ אל ערי נכאינו "יושבי חושך ותל ניבטים. "נפלאים, נפלאים הם חיינו, המלאים מחשבות של מתים". סיומו של השיר הזה הוא בלי ספק הדבר, שאפשר לומר, שלח קרס אל תודעתם של קוראיו בדור ההוא. ובוודאי גם עוד זמן רב אחרי זה בדור השני לשואה. הרבה מעבר לשאלה על מה השיר הגדול הזה. כלומר, קול שמחת עניים, ברור שפרטי השירים יוצרים מהלכים שיש להם מישורים מאוד מאוד מאוד קרובים ואינטימיים עם חוויות כמעט יומיומיות. למשל דיבורו של המת, שהוא שכן של חולד שרואה את הבית כל כולו, מתחתיו, מתחתיתו, מתוך האדמה, מתוך הקירות, מבעד לסדקים. ומציץ אל תוך הוויית החיה, הוויית האישה. האופן שבו הוא מגדיר את אורח החיים הוא אינטימי כל כך והוא בהחלט מתקבל על דעתו של אדם שחושב על אהבה אמיתית. "אני הגוחן אל ידייך. אני מחשבתי מסמרת האור על נזיד הפרור והלחם. "והנר שיספיק למאור". המחשבה על האישה כאיזה מין שיקוף של אבלו ומיעוטו והיעדר כוחו. "את עצבת ראשי המקריח". היא חושפת את תחושת הכיעור הזאת של החולד. השיר הזה יוצר איזו הזדהות עם מישורים הרבה יותר רציניים מאשר דימוי גלוי של בני אדם וחיים. משהו במערבולת החלומית הזאת שהוא יוצר יוצרת, אתם ודאי שמים לב, איזו הרגשה שהמגע בין האדם לבין החומר שממנו לוקח מתחיל לפעול. אלתרמן בפירוש פועל כאן על מישורים תהומיים בתוך ההוויה האנושית. והתנועה שהשיר הזה כאילו מדבר מתוך תהליך ההרס של החיים. גם הרס במלחמה וגם עצם ההזדקנות, ההימצאות על גבול המחלה, על גבול הסכנה. וכמובן אני חוזר כאן אל הסיום הבלתי נשכח הזה. השיר מוביל אליו באיזה מין קרשנדו גדול כשהוא פונה אל האישה ואומר "את רואה את פנינו "מחושך, ויודעת כי לא נשכחך". כלומר הידיעה של החיים את המתים היא כאן הפוכה. לא... הפוכה מן הרגיל, אנחנו רגילים לחשוב שהמתים היו רוצים שאנחנו לא נשכחם. ואילו כאן המתים הם אותה ציוויליזציה שעומדת מנגד לנו, מעבר לגבולי החיים. והיא לא שוכחת אותנו. ואנחנו נוכחויות פעילות לגביה. וההכרזה הזאת "כי חצוי העולם, כי הוא שניים "וכפולה היא המיית מספדו. "כי אין בית בלי מת על כפיים ואין מת שישכח את ביתו". על מה שנאמר כאן באופן גלוי אין מה להוסיף. הכוח של זה הוא חותך. אבל ראו איך גם המצלול, כרגיל, בכל שיריו האלה של אלתרמן, עומד באיזו זיקה אינטימית לגמרי עם מה שנאמר כאן. "וכפולה היא המיית מספדו". ושומעים המייה כפולה והיא של המספד. והדברים אומרים את עצמם עם אותו צליל באופן כל כך חודר. אין בכלל מה להתפלא איך שירה כזאת מצאה דרך באופן כל כך מיידי אל קוראיה למרות היותה כל כך חידתית. מיהו המת שיכול לדבר כך אל האישה החיה? מיהי שנשארת נאמנת לו דווקא כל חייה, כל הוויית העוני הזאת, בתוך הבדידות הזו. הסיום הוא, "נפלאים, נפלאים הם חיינו "המלאים מחשבות של מתים." וזה המשפט שממשיך עוד לפעול אחרי היקראו עוד שעות רבות. הנפלאים הזה. נפלאים במובן הראשוני קודם כל, נפלא מהבנתנו. כלומר סודיים, טמירים, מופלאים משום שהם גדולים מאיתנו, אלוהיים מאיתנו. אבל גם המילה נפלא במשמעותה הרגילה כלומר, כדבר יפה ביותר, מרהיב, האבל והנורא הופך כאן למרהיב. לא כי הוא הופך לקישוט, אלא משום שהוא ערכו העמוק ביותר של הדבר שהוא בבחינת אמנות. והאמנות מואצלת כאן על הסבל ונאצלת ממנו. והדבר המופלא הוא שחיינו הם מלאים מחשבות של מתים. לא רק זה שאנחנו חושבים על המתים, כמעט רגע רגע, אלא שאנחנו בבחינת מחשבה שהמתים חושבים אותה. והרי חלק מזה הוא פשוט נכון. הרי המתים הם אלו שחוללו אותנו. הם ילדו אותנו ונסוגו אל עולם המתים. אבל הם חוללו אותנו. אנחנו בבחינת מחשבה שהפכה מציאות. קודם כל במישור הזה זה כל כך פשוט, אבל זה מוביל למחשבה הסבוכה והרצינית כל כך שמחשבותיהם של המתים מסתובבות בינינו. וזאת העוצמה העיקרית שיוצאת מדמות המת החי של אלתרמן. כלומר, המחשבה שלמתים יש קיום בתוך התרבות. עכשיו ברור שכל אחד הרגיש את הדבר הזה, קודם כל בצורת אשם גדול על היותו חי בעוד קרוביו נשרפים ומתים ונקברים. וברור שהוא ידע על קיומם של המתים בתוכו ובתוך חייו כזיכרון וכאימה, או כצער עצום. ברור מאוד, והדבר הזה גם נאמר גם בתוך המשפט הזה בפשטות גדולה מאוד. פשוט המתים ממלאים את חיי החיים.
