יונה וולך, באיזו מן הקבלה משלימה לדמותה של דליה רביקוביץ', היא קול נשי שעיקר עוצמתו היא באיזו כניסה אל אותם סדקים נפשיים בקיום האנושי. מכות שמשהו בדיבור העתיק היה קורא להן טירוף או שיגעון. אלא שלא רביקוביץ' ולא וולך לא הסכימו לתווית הזאת. והן מכניסות את מצבי הנפש הקיומיים האלה, המוכים או המשבריים אל תוך הדיבור, והחשיבות התרבותית של זה היא לא תאומן. לא רק משום שכל אחד מאיתנו יודע שמצבי משבר הם קרובים לכל אחד מאיתנו. אלא שלחלק מאיתנו הם חלק מחיינו. והם בדרך כלל מובנים כמחוץ לשפה כמחוץ לתרבות, כמחוץ לסימפוזיון של ליד השולחן ההזוי של חיינו. ובזכות שתי המשוררות האלה ואחריהן אחר כך עוד שורה של משוררים, העזו לתת את התמונות האלה תמונות התודעה של האדם במשברי הנפש האלה, ולהבין שזהו חלק אינטגרלי מתוך תפיסת האדם, מתוך השפה ומתוך החיים. השיר שאני רוצה לפתוח בו הוא השיר אולי המפורסם ביותר של יונה וולך, וגם הוא אחד השירים המפורסמים ביותר בשירה העברית החדשה, והוא מקביל במובן מסוים לשיר "בובה ממוכנת" של רביקוביץ', והוא בדרך כלל עומד בראש כל דיון על יונה וולך, והוא גם באמת פתח אחד מספריה. הוא השיר "יונתן". "אני רץ על הגשר /" "והילדים אחרי / יונתן / יונתן הם קוראים / קצת דם /" "רק קצת דם לקנוח הדבש /" "אני מסכים לחור של נעץ /" "אבל הילדים רוצים / והם ילדים /" "ואני יונתן / הם כורתים את ראשי בענף /" "גלדיולה ואוספים את ראשי / בשני ענפי גלדיולה ואורזים /" "את ראשי בניר מרשרש /" "יונתן / יונתן הם אומרים /" "באמת תסלח לנו / לא תארנו לעצמנו שאתה כזה." סיומו של השיר הוא פתיחת הדיבור עליו. לא ידענו שאתה כזה, לא תארנו לעצמנו שאתה כזה. "שאתה כזה" זו הרי חלק מהעברית המדוברת, עברית של ילדים. עברית שרק בתוך עולמה המדובר של התרבות הישראלית יש לה פירוש, אל תהיה "כזה" כמו הדבר הזה שהוא "כזה". מה זה "הכזה"? הרי פירוש המילה הזאת עצמה זה סוג של הצבעה, "כזה". אלא שההצבעה הזאת כבר יש בה איזה כמו זה. וברור כאן שההצבעה הזו כאן יש בה תהליך הרבה יותר עמוק בסופו של דבר הדובר הוא יונתן וכל השאר הם ילדים. כלומר הוא ילד והוא אחר. ואנחנו עכשיו עוצרים להתבונן בכל התמונה, תמונת הביעותים הזו של השיר מעין חלום מבהיל ונורא שבו על גשר רצים הילדים אחרי הילד ורוצים ממנו דם. והוא נותן להם. הוא מסכים אמנם לחור קטן אבל הם כורתים את ראשו, כורתים אותו ואורזים אותו. ומזה אנחנו מבינים שהדובר בשיר מדבר לאחר מותו, רק ראשו הכרות ממשיך לדבר מבעד לנייר המרשרש שבו הוא ארוז. כאותו אורפאוס קדמון, שאחרי שנכרת, אתם זוכרים באגדה היוונית אחרי שהוא הוציא את אהובתו אורידיקה מהשאול, הוא שר רק אל אורידיקה ואז הנשים כרתו אותו את ראשו ושחטו אותו משום שלדעתן הוא בז לאהבה ולא שועה יותר לנשים בשר ודם וראשו הכרות ממשיך כדברי אורפידיוס הרומי לשיר על פני המים לנצח. משום שהשירה היא נצחית. אבל העניין הוא כאן מוחש לגמרי שהאדם עובר איזה חלום בעתה כזה שבו הוא עובר פירוק גמור של הוויתו ולכן הוא אורפאי באיזה מובן חדש לגמרי. והוא גם נקרא יונתן. רבים עמדו על כך שיש כאן צירוף בין שמה הפרטי של יונה וולך, יונה והמילה תן. אבל הוא גם יונתן באותה משמעות מקראית כלומר, איש שהוא ניתן לו על ידי האל משהו, יהונתן ואולי גם זה מזכיר את יונתן המקראי ממש שהתיר לעצמו לאכול מיערת הדבש ואז נהיה לולינאי, כלומר, הוא נהיה נבואי. ועבר בכך על מצוות אביו. אולי אבל לא בכך העניין. העניין הוא בעיקר בתחושה שהשיר הזה מוביל לאדם שהוא נדיר יחיד ונבחר. עורפים אותו, צולבים אותו אולי, עורפים אותו אבל הוא שונה, הוא יונתן השאר ילדים. הם ילדים, אבל הילדים רוצים והם ילדים והכלל נראה כמו כנופיה של חמסנים קטנים שאי אפשר לעצור אותם. והדיבור הזה של האיש היוצא דופן, הנבחר הדומה קצת לנביא, אבל יש לו גם איזו צורה מאוד מאוד מוזרה שרק אדם אחד יכול להמציא על עצמו שכורתים את ראשו בענפי גלדיולה ואורזים את ראשו בנייר מרשרש אין לזה תקדים, גם אין לזה פירוש. אולי מישהו יחשוב שגלדיולה זה רומז לגלדיוס, כלומר לפגיון או לחרב, ולכן אפשר לכרות אבל הרי גלדיולה זה פרח, לא עורפים ראשים בענפי גלדיולה. התמונה היא פרטית, כמוסה, אין לה שום פירוש מעבר לה, דווקא היותה חידתית דווקא היותה כמוסה היא מהותית לשיר. היא מהותית לדיבור, אדם רואה דבר וחלק משפתו היא פרטית אליו, היא נמצאת מעבר לגבול. כשביאליק הגיע למקום הזה הוא פשוט שתק ואמר "וערירי אחרישה ביגוני". זה המקום בו אין למילים תפקיד. ואילו יונה וולך ממשיכה דווקא כאן נותנת לאדם היוצא דופן האדם שחלק היו אומרים עליו שהוא מטורף נותנת לו פתחון פה, שמה את זה כשיר ובכך שמה את זה במרכזה של התרבות.
