'ירח'. "גם למראה נושן יש רגע של הולדת, "שמיים בלי ציפור, זרים ומבוצרים. "בלילה הסהור מול חלונך עומדת, עיר טבולה בבכי הצרצרים. "ובראותך כי דרך עוד צופה אל הלך "והירח, על כידון הברוש, אתה אומר: "אלי, העוד ישנם כל אלה? העוד מותר בלחש "בשלומם לדרוש? מאגמיהם המים ניבטים אלינו, "שוקט העץ באודם עגילים. "לעד לא תעקר ממני, אלוהינו, תוגת צעצועיך הגדולים." השיר הזה, יש בו איזה זיקוק מיוחד של מעמדו הפילוסופי של הספר הזה ויש בו משהו שיכול להסביר את המישור העקרוני שבו אלתרמן רוצה, שאליו אלתרמן רוצה להוביל את השירה, את הדיבור השירי. העניין מוקדש הפעם לירח. הוא הדבר שעומד מעל העיר. השמיים מושגים כדבר סגור. זרים ומבוצרים. זה הדבר הלא נתפס. הבית השני מוביל את האדם לתנאי תפיסתי אחר. "ובראותך כי" ואתה תראה גם אז שהירח הוא כלומר, זה לא רק תנאי של זמן, אלא תנאי של תפיסה. "ובראותך כי דרך עוד צופה אל הלך והירח על כידון הברוש" כלומר, לא כשאתה תראה את הדרך, אלא כשאתה תתפוס כאילו היא צופה אליך ואתה הוא בבחינת הלך. כלומר אתה מחוץ לכיסא, לשולחן, לבית, לציוויליזציה. לעיר, להווה והייתי אומר גם לציוויליזציה כולה ואתה הולך והדרך פתאום הופכת לישות שמתבוננת בך ואתה בבחינת הלך כלומר, אתה אותו יצור ארכאי, איש היום הוא לא הלך אמיתי, באותו מובן שיכול היה להיות פעם, האיש הנודד במהותו. כשתהיה במצב הזה, אתה תראה גם שהירח הוא על כידון הברוש, לא שהירח הוא מאחורי הברוש, לא שהירח הוא באטמוספרה והברוש הוא בעולם הזה וזה נראה כאילו הירח על כידון הברוש, אלא כשכך, כשאתה תחשוב חשיבה מיתית, ילדית, שאיננה מנתחת את הנגלה, אלא מפרשת אותו פירוש אנושי, ילדי לגמרי, אז אתה אומר ופתאום יש גם אל והאל נמצא באותו ממד אחר. מעין עבר קדמון של הוויה אנושית, אתה אומר: אלי, העוד ישנם כל אלה? האם המציאות כהתגלות כזאת עוד קיימת? וישנה עוד שאלה: האם מותר בלחש בשלומם לדרוש? האם מותר ליצור איתם קשר של משפחה? של אהבה? למסור להם דרישת שלום? השאלה הזאת נפתחת רק באותו מישור. כלומר השיר, הממד החוויתי שהוא רוצה ליצור, לא נמצא באיזו חוויה שקדמה לשיר, אלא היא באה אחריו והיא אמורה להתרחש באמצעות השיר, במישורי המחשבה והחוויה הפנימית. אלתרמן מבקש ליצור קשר מחודש עם הווית היסוד של תפיסת העולם, של לראות את הדרך ואת האור כיצורים שנמצאים במשפחה אחת עם הקב"ה, האל. וראו את הבית האחרון, שבו כאילו הושג הדבר הזה: הבית האחרון הוא שלב שלישי. מהבחינה הזו זה שיר שנראה מאוד פשוט והוא בעצם בלתי אפשרי. כמעט אי אפשר להגיע אל המקום הזה שבו "מאגמיהם המים ניבטים אלינו." הכל נמצא כאן ביחסה התחבירית המפתיעה שבו דבר ניבט אלינו. ניבט כלומר, נראה. אבל הוא נראה אל, כלומר מתרחש איזה מן דיאלוג איתו ואנחנו רואים עץ שוקט באודם עגילים בלי לשאול מה הם העגילים האלה שצמחו לעץ, אם הם פרחים, או רימונים? ואז יוצאת פתאום השבועה הזאת בין האדם והאל: "לעד לא תעקר ממני אלוהינו, תוגת צעצועיך הגדולים". האל, הוא ילד גדול. האל הוא איזו הוויה ילדית. אנחנו רואים איך הממד התיאולוגי של השירה העברית החדשה סובל בתוך השירה הזאת תפיסות הולכות ומשתנות וכל משורר גם רוצה לתת לאל הזה איכויות שונות כל פעם. גם כאן האל הזה משנה את צורתו. בשיר הזה הוא באמת ההוויה העולמית של הילדות, מעין אב גדול, מעין מצב שבו האל כולו הוא אב וילד כאחד והכניסה מן המראה העירוני של עיר טבולה בבכי הצרצרים אל המחשבה שהאל מותיר כאן את צעצועיו ואנחנו בתוך צעצועי האלוהים ושהכל הוא בבחינת משחק אלוהי, עצוב וילדי, כי משהו בו תמיד נמצא על סף היעלמות. סף נסיגה לתוך עבר. זה המקום ויש שיקראו אותו חילוני, משום שאף איש מסורתי לא היה מעז לצייר כך את התמונה וגם יראו אותו כדתי מאד, משום שהוא מחזיר את המחשבה על האל אל מישור נפשי מאוד. מישור שהוא לגמרי, לגמרי נמצא בתוך מערכת האסוציאציות של האדם והוא בתוך השיר, בתוך השירה הזאת יש תמיד איזו נוכחות אלוהית. השיר ב'דרך הגדולה', הוא התחנה הבאה.
