אורי צבי גרינברג, אי אפשר שלא לומר את זה לפני הדיבור עליו, הוא מגדולי המשוררים העבריים מאז ומעולם, בדומה לביאליק, בדומה ליהודה הלוי, והכניסה אל שירתו היא כניסה אל גוף כל כך כביר בכמותו ובכוחו ומהבחינה הזאת זה שונה באופן מצער משירת ביאליק שמחזיקה רק ספר כמעט צנום אחד. ורוחו הגדולה באיזשהו אופן מביאה את הנושאים שדיברנו עליהם כרגע לממדים עוצמתיים הרבה יותר ואולי גם בממד מסוים, אמינים יותר. מה שאצל שלונסקי האקספרסיוניסט נתפס כאיזה מעורבות נרגשת עם תחושה אסתטית חדשה ורגישות תרבותית חדשה, מופיע אצל אורי צבי גרינברג כאיזה ניסיון תוכי, פנימי, עמוק מאוד שיוצר ממש דיבור אחר. כלומר, הדיבור כאן הוא איננו מסוגנן, אפשר לומר, אלא הוא עובר איזו תמורה עמוקה והוא דיבור אחר. הדיבור של ביאליק עובר כאן, הדיבור הגבוה של ביאליק, ביאליק של ׳בעיר ההרגה׳, עובר כאן איזו העצמה, הוא לוקח דווקא איזשהו מודוס או ארשת שאפשר למצוא בשירה הביאליקאית והולך איתה ליצור איזה דיבור על העולם כולו. הפואמה הראשונה שלו בעברית, זאת שקבעה את ראשית שירתו בעברית אחרי פואמה גדולה על כמעט אותו נושא ביידיש, נקראת ׳אימה גדולה וירח׳ והיא נפתחת כמה פעמים בכמה פתיחות, ואחת מפתיחותיה נקראת ׳מעשה נורא׳. ואני אקרא רק את פתיחת הפתיחה הזאת משום שהממדים כאן של כל שיר הם ענקיים וכל שורה שלו נמשכת אל מלוא אורכו של הדף ולפעמים יותר ממנו, נבנה כאן דיבור שגם ממדיו והריתמוס שלו כאילו צף או זורם בממדים אחרים. ״נגזר, כליה עלי הכפר. ״בכו לחלילו של הרועה, אשר הושלך אל העשב ״ולא ישמע עוד בשעה שדמדומים מושכים ליבות, ״המתגעגעים, כביכול. הרועה הלך גדול עיניים אל הכרך ״ויהי לחבר במפלגת הפועלים. דגל אדום כל הקודש. ״דגל אדום כל המורא. ולא ישמע עוד לשוורים אשר גועים שם וגועים. ״טחנת רוח, שעליה הפייטנים שרו דמות לה, כמו ציפור עמדה לעוף ״השמיימה באם שדה, באור חולם של ירח. ״הנה הוקם על מקומה בית גדול רם ״ונישא, שעשנו מאכיל עבים וארובה לו שורקת. ״זהו הסימן, צאת השמש, או זה אות לשקיעת חמה״. זו הפתיחה. ראו איזה ממדים של דיבור, לא גורל יהודי וגם מצד שני לא עולם של ציטטות מקראיות אלא איזו תמונה קוסמית, היקום כולו עומד לנגד עיניו והוא עבר תמורה והוא שם עליה קו מאוד מדייק, הדבר שנגמר הוא הכפר. מה שבא במקומו הוא עיר ובתי חרושת. הרועה וחלילו נדם, במקומו יש פועל. הדבר שמודיע על היום ועל הערב הוא הסירנה של פתיחת העבודה בבית החרושת והשריקה שמודיעה על סיומה. זה העולם. עכשיו זאת הכרזה מאוד פשוטה והפשטות הבוטה של הדיבור יוצרת סמל אדיר ממדים. זה הדיבור האקספרסיוניסטי הגרינברגי, הוא אחר. הוא גם, באיזה קשב מאוד מאוד חודר, תופס את העיקר העקרוני ביותר בתוך כל סמל שהוא רוצה לדבר עליו. בתוך תמונת הכפר את הרועה, בתוך תמונת הנוף את טחנת הרוח. כלומר, הטכניקה של הפקת הקמח בעולם המסורתי, הזיקה בין תעשייה מסורתית והרוח, הקמח, הלחם שקשורים בדבר הזה, אהבת הציירים והפייטנים לצייר ולכתוב על טחנות רוח. הוא מזקק מיד את העיקר ומיד מפיק מזה אנרגיה אדירה. השיר הזה העצום, אדיר הממדים שנקרא ׳אימה גדולה וירח׳ הוא דבר שכמעט אי אפשר לעשות בו סדר אלא הוא עובר מדבר לדבר והוא מגולל באיזושהי צורה כאילו עלילתית את הליכתו של האדם החדש הזה מעולם הכפר אל עולם העיר. במקרה הזה, כמו שביאליק הפך את חייו לסמל גדול של דורו, זהו הסמל העיקרי של בני הדור הזה. הם נולדו בדרך כלל בסוף המאה ה-19 על סף המאה ה-20, אורי צבי גרינברג ב-1896, שלונסקי 1900, הם נולדו עוד בצביונה של המאה ה-19. ההתבגרות שלהם היא מכת מלחמת העולם הראשונה והם יוצאים בעקבותיה לאחת מהערים הגדולות. במקרה הזה, ורשה, ברלין והם רואים את העיר הגדולה ביותר של הדור ההוא, את הצורה הקיצונית ביותר של העירוניות, התיעוש, הקפיטליזם החדש ובעיקר את האדם שמהרגע הזה הוא פועל, רוב המין האנושי הוא עכשיו פועל, זהו האדם החדש, הוא פרולטרי, אין לו לכן יותר לא את הערך המוסף האסתטי של הדיבור הפואטי הישן על חלילים ושקיעות וכמו שהוא אומר ׳שוורים עוד גועים שם וגועים׳, אבל היפעה הזאת כבר היא לא לטובת אף אחד. ההלם הזה. ״שימו לב אל האדם, ״כי המר לו כה מפיסתופל. ״כי מחק את שם ההוויה מלוח הטוהר. ״כי פתח שערי תהומות וגוף אדם נמוג״. זוהי דיאגנוזה על מצבו הקיומי וצלמו של אדם מודרני, והוא מגדיר את זה במונחים תיאולוגים. מי שמרר את חייו הוא השטן, מפיסתופלס. אבל מירור החיים נעשה על ידי זה שהוא הפך אותו לחילוני, כלומר הוא ׳סילק את שם הוויה מלוח הטוהר והוא פתח שערי תהומות׳. פתאום יש לעולם ממדים בלתי מובנים, ריק גמור. בשלוש שורות הוא אומר את הרעיון הכולל ביותר של הדור הזה, את המכה הגדולה של המודרניזם בצורה הזאת. המודרניזם במקום הזה איננו רק זיקה בין אמנות ותיעוש, אמנות וארכיטקטורה, אמנות וגיאומטריה, אלא הרגשה שהאמנות פונה אל הדברים האלה משום שקרה לאדם משהו והדבר הזה הוא חברתי וקיומי ותיאולוגי ונפשי כאחד. בתוך הפואמה הזאת, הוא יוצר תמונות בעלות רזולוציות שונות. לפעמים הסמל הוא גדול, אבסטרקטי כזה ועוסק בכוחות כאלה תיאולוגיים ולפעמים הוא נכנס אל תמונה אינטימית ביותר. למשל, תמונה בתוך ברלין שבו הדובר, הגיבור, הולך ברחוב בלילה והוא מגדיר את מצבו ופתאום הוא פוגש בזונה והוא, כאדם עכשווי, גם כיהודי, נצרך לשירותיה של זונה, והשירות המיני שהיא מספקת לו במקרה הזה הוא מין אוראלי, והוא מתאר אותו לפרטיו עד הרגע שבו היא תובעת את שכרה. נקרא את זה. ״כולם עובדי עבודה זרה. ״אוכלי בתרים מן החי. טובלי לחם בדם. ״זקניהם שותים שרף עד חצות. ״ולכשיוצאים, אדמה זו מתגוששת תחת כפות הרגליים. ״בצדי המסילה אפשר להתגולל בירוקה על הפה. ״ירח לועג בעננים, בבואת הקלון. ״והנשים כולן שלי. ״אם שעה משחקת לי וכסף לי. "אנוכי מגזע העברים ואין טלית עוטה אותי, נעלי לכה, בלורית בשומה, מקטרתי בפי באמצע ברלין. גשרים. מסע תחת היסוד. טרם אץ אצל הצדעיים. חמה. ירח. בתי-יין. הוללות. גוויעה ברעב. לילה. הס. אין חוזה. בקרן רחוב. גברים אפלים, להרוג? במה? הולכת את? לא. פה? כך! אל השער. לאט! ארכינה את הראש. פי רחם לך, כך. כסף! כמה? הס... כפל ישולם בעד הפה, קכככככ..... כך הוא מסיים את השיר. הכל בסיום הוא קול יריקה. קול של יריקה. ראו מה עברנו כאן? בתוך 10 שורות. קודם כל ההכללה הגדולה. כולם פה עובדי עבודה זרה. התמונה היא של התרחשות בעיניו של יהודי שבא זה מקרוב מכפר קטן מגליציה. שיש בו נהר ובאר וקילון וגגות קש, אל העיר הזאת והוא מגדיר את האנשים האלה מהצד הזר ביותר שלהם. עבודה, אוכלי בתרים מן החי, טובלי לחם בדם, אבל התמונה אינה קשורה רק אך בכך, אלא הכיעור העצום של עיר מודרנית, האדמה זזה מתחת לרגליים. מתגוששת. מסע תחת היסוד. יש רכבת תחתית ששומעים כל הזמן את האדמה רועדת עליה. טרם אץ אצל הצדעיים. נדמה שהטרם, שהוא הרכבת החשמלית, עוברת ממש על הראש, הכל צפוף לגמרי. ליד המסילה, כלומר, יש שם תעלות מלאות ביוב ואפשר להתגולל בירוקת עד הפה וכמו בכל הפואמה הזאת יש כל הזמן ירח. איזו תמונה של ירח. איזו תמונה לילית ולפעמים לא ברור אם יש גם ירח וגם שמש באותו זמן ובאמצע באה הכרזה: "אנוכי מגזע העברים." גזע העברים, כך הוא מנסח את זה כאן. החלוקה היא גזעית. השם מפתיע. הלא יהודי, העברי. אבל אין טלית עוטה אותי. אני עכשיו בתפקיד הגבר האירופי, כמעט דנדי. נעלי לכה, בלורית בשומה, מקטרתי בפי. אמצע ברלין. איש לא יודע את זהותי. אני גם מתחפש או אני גם מתאים. אני האדם המודרני. אבל אתם שמים לב להיברידיות של ההימצאות כאן. הרי הוא איננו אדם אירופי. מגזע עברים, עם בלורית בשומה ונעלי לכה. פתאום בתוך סמטה אפלה וראו, כל דבר נעשה בלי הודעה מוקדמת. זה מאד שונה משלונסקי, שהוא מלא הסברים. גם בתוך דווי אנחנו נמצאים במקום מאד מוסבר והגיוני, עם הוראות בימוי. וכאן המודרניזם הוא קיצוני לגמרי. כלומר, הוא רוצה גם להעמיד את היצירה במלוא החיכוך האקספרימנטלי שלה. במלוא החיכוך הלא-מובן שלה. אנחנו נכנסים לסצינה, ורק אחרי שניות אנחנו מבינים שאנחנו פתאום במקום אחר. עכשיו בסמטה אפלה ויש שם כל מיני דמויות מפוקפקות. נדמה שאולי צריך לשלוף אקדח. לא ברור מה זה. פתאום הוא מזהה שהמדובר הוא בדמות של זונה. וחלק מן הדיאלוג מתרחש במבטים, שהשיר לא מתיימר, וגם לא רוצה לתת אותם: "הולכת את? לא. פה?" אין תשובה. ברור שפה. הכניסה של הבית, ככל הנראה, היא המיקום של מתן שירותי המין. אנחנו בדיעבד מבינים שזה היה שירות מיני אורלי. כי היא דורשת תשלום כפול בעד הפה. אבל אנחנו מבינים שכל ההתרחשות הזו יש בה איזשהו מהלך שכל כולו לא נמצא בתוך מילים. ושהשיר נותן למילים, שמסמנות אותו וגם מסמנות את אי ההתאמה שלהן למדובר, כשהיא אומרת למשל, בעברית: "פי רחם לך". היא לא אמרה את זה לא בעברית ואף אישה בעברית לא תדבר כך- לא אז, ולא היום. הטקסט מודבק על התיאור, והוא מבליט את זה. הטקסט מאבד את הרצון שלו להיות תיאור. הוא, יש לו איזה יחס מלאכותי מכוון, בוטה, תיאטרוני, ציורי על התמונה. לסיים את זה למשל, את הפסקה הזאת, ב "כחחחחח"- לא ברור מי ירק היא, או הוא, או שניהם או שזאת תגובת הקורא בכלל, אחרי התדהמה על מה הוא קרא. ודאי שמאד בולט, כשקוראים טקסט כזה, שהוא תלוש כך מהקשר, שאיש לא היה מעלה על דעתו לבנות טקסט כזה בכל הקשר אחר. אבל זה המקום העקרוני שבו שלו. בתוך התמונה הכוללת, שעניינה הוא- הציביליזציה כולה. ומה קורה לאדם- שוב, המשורר הוא שליחו של האדם בתוך המציאות הזאת. מה קורה לו? מה קורה לצלמו? צלמו לא נהרס, אבל הוא נאבק על צלמו. והוא גם לא נזהר מפני העיר. הוא חלק אינטגרלי, חי לגמרי, של הציביליזציה הזאת. הוא גם לקוח של זונה. מהבחינה הזאת, התמונה הזאת היא עקרונית בתוך הדבר הזה. אבל, כשאורי צבי גרינברג בא לארץ ישראל, וכותב יצירה, שכבר יוצאת מתוך הנסיון החדש של ההתרחשות הציונית המתגשמת, הטון שלו משתנה לחלוטין.
